קווים לדמותו ולחייו של ר׳ שלמה חלואה-יוסף שטרית

ר׳ שלמה חלואה היה בן לאחת הקהילות היהודיות המעניינות ביותר בצפ׳׳א — מכנאם — והשתייך למשפחת רבנים ומשוררים שהשאירה את רישומה בתולדות הקהילה. הוא חי באחת התקופות הטראגיות ביותר בתולדות יהודי מרוקו, הרבע האחרון של המאה ה־18 . בתוך הפיוטים, התוכחות, הקינות והשירים הלימודיים הרבים שחיבר — כמאתיים שירים ואולי אף יותר — הוא השאיר לנו שירים היסטוריים המהווים עדות אישית יקרת־ערך על פגעי טבע ועל אירועים חברתיים־פוליטיים שהעכירו בשעתם את חייהם של היהודים במרוקו ואף שמו לאל את המשך קיומן של הקהילות היהודיות. זאת הייתה תקופת מלכותו הקצרה ורווית הסבל של מולאי יזיד, הידוע לשמצה בתולדות יהודי מרוקו, שמלך בשנים תק״ן-תקנ״ב (1792-1790) וציווה לרדוף את היהודים עד כליה כמעט. פרט לשירים אישיים והיסטוריים אלה חיבר רש״ח שירים סאטיריים שונים המוסבים על דמויות ועל תופעות חברתיות שונות בחיי קהילתו.

כאמור, פרט לכתבי־היד של רש׳׳ח ולשיריו אין אנו יודעים דבר על חייו של המשורר. מתוך הפרטים המפוזרים בכתובות ובהקדמות של אחדים משיריו אנו רשאים להניח, שהוא נולד בשנות השלושים או הארבעים של המאה ה־18, היינו שהיה צעיר מהמשורר הידוע ממכנאס, ר׳ דוד בן אהרן חסין (להלן רדבא׳׳ח), ששירתו שימשה לו כדגם ברור לחיקוי, ושלרגל פטירתו ב־1792 הוא חיבר ארבע קינות. בדיוואן הראשון שלו, שרש״ח התחיל לערוך בשנת תקמ״א, הוא חתם באחד משיריו הלימודיים ״אני עבד השם שלמה בן ההרוג על קדוש השם יששכר נוחו עדך , ובראש שיר אחר על צעירה יהודייה שעסקה בזנות בת לאם זונה שהמירה את דתה הוא רשם את החתימה ״הצעיר שלמה חלואה סי״ט [=סיפה טב]״. אולם אין לדעת אם זו הצטנעות גרידא או ציון גילו בזמן כתיבת השיר, שכן זאת הפעם האחת והיחידה שהוא השתמש בתואר זה. לעומת זאת, בסופו של פיוט ה״מדבר על ביאת הנשמה מתחת כסא הכבוד״ רשם רש״ח את המחרוזת הבאה, שבה הוא מכנה את עצמו בתואר ״זקן וכסיל״:

שְׁתַּיִם שָאַלְתִי / גֵאֶה, רָם, מִמְּךָ :

קוּמָה לְעֶזְרָתִי / חֲשׂוֹף זְרוֹעֲךָ;

לֵאמֹר לְאִישׁ זָקֵן / וּכְסִיל, בְּכֹחֲךָ :

כִּנְדוֹד צִפּוֹר מִקֵּן / בְּרֶח אֶל מְקוֹמְךָ.

הוא היה כנראה מבוגר מר׳ רפאל ברדוג ( תק׳׳ז-תקפ״ב / 1746-1821) ממכנאס, שלכבודו הוא חיבר שלושה פיוטים ואולי אף יותר, ומר׳ דוד חיים סרירו (,ק״י-תקפ״ו / 1749-1826) מפאס, שלכבודו הוא חיבר שיר שבח, ובכתובתו הוא מכנה אותו ״ידי״ן [=ידיד נפשי] החכם השלם הותיק חסיד ועניו […]״.' קרוב לוודאי שהיה בן גילו של ר׳ יקותיאל ברדוגו, שלכבודו הוא חיבר שיר שבח והלל ובבתובתו כינה אותו ״ידי״ן החכם השלם הדיין המצויין והכולל […]״, ולכבוד בנו ר׳ מרדכי פתחיה הוא כתב פיוט לרגל חתונתו.

גם שנת פטירתו ושנות חייו של רש״ח עלומות עדיין. אולם, הסברה נותנת שהוא נפטר לפני תחילת המאה ה־19. את הקינה האישית האחרונה שהוא חיבר והידועה לנו מתוך הדיוואן השני שלו, שהוא ערך אותו כמעט כולו בשנת תקנ׳׳ג (1793), הוא כתב בשנת 1792, לרגל קבלת ההודעה על פטירתו של הדיין ר׳ יהודה אנהורי מסאלי. כמו כן לא ידועה לנו קינה משלו על אישיות אחרת כלשהי שנפטרה לאחר תאריך זה, כגון ר׳ יקותיאל ברדוגו(אחיו הבכור ומורהו של ר׳ רפאל), שהיה מכרו ומיודעו של רש׳׳ח, ונפטר בשנת תקס״ב (1802). זאת ועוד, בדיוואן קול יעקב לר׳ יעקב ברדוגו, בנו השני של ר׳ יקותיאל, אין אנו מוצאים קינה לרגל פטירתו של רש׳׳ח. הקינה האישית הראשונה המתוארכת אצל ר׳ יעקב ברדוגו נושאת את התאריך של ראש חודש אב תקס״ג.

בסיכומו של דבר, דומה שרי שלמה חלואה נפטר בשנות השישים או לכל המאוחר בשנות השבעים לחייו. תופעה נוספת התומכת בסברה זאת היא, שבמאות קובצי הפיוטים והקינות שבכתיבת יד שעייננו בהם ושמקורם במרוקו אין אנו מוצאים שירים משלו השונים מאלה שבדיוואנים הידועים לנו ושנערכו בידו בולם במלואם עד לשנת 1794 או 1795 כנראה.

שירתו של רש׳׳ח לא זכתה כאמור לצאת בדפוס, וכתובי־היד שלו לא הועתקו בידי אחרים. עם זאת שירים שונים של רש״ח – מועטים אמנם ביחס למכלול יצירתו ־ מפוזרים בכתבי־יד של פיוטים, שמקורם באזורים מרוחקים זה מזה במרוקו, ולא רק במכנאס ובקהילות הסמוכות לה. תפרוסת רחבה כזאת של מעט משיריו בקהילות שונות יש לייחסה לא רק להתקבלותה הטבעית של שירתו בשל סגולותיה הברורות, אלא גם ואולי אף בעיקר לנדודיו ברחבי       הקהילות היהודיות במרוקו בחיפוש אחר נדבנים ומקורות פרנסה לבני ביתו, כמו שעשה לפניו ר׳ דוד חסין.

נדודיו אלה של רש״ח חלו בשנת תקמ״ג (1782/83), לאחר שלוש שנות הרעב הקשות (1782-1779 שבהן הוא כילה את הונו וממונו וירד מנכסיו, וכן לאחר מאורעות תק"ן – תקנ"ב, שאת מוראותיהם וזוועותיהם הוא תיאר בקינות רבות. לפני כן הוא עסק כנראה במסחר. במבוא שהקדים לקינותיו על שנות הבצורת והרעב כתב רש"ח :        

 […] כי כל היום מעלות השחר ועד הלילה הייתי עוסק לקבורתם [של מתי הרעב] ולא הייתי נושא ונותן במעותי כדי להשתכר אפילו על ידי אחרים, כאשר עשו רבים ונכבדים שעבדו עבודה שהיא זרה להם מפני יוקר השער: ואני לא הצריכני השם לכל זה ונתנני לרחמים בעיני הבריות, והיתי ניזון בריוח ולא בצמצום כל ימי הרעב, והיתי שש ושמח לעשות רצון קוני באוני והוני; ולא נשתנה מאכלי ומזוני, עד אשר פסקה המות שמחמת הרעב. ונשארתי עני מהוני, ויוקר השער עדיין אומר ועונה, ויראתי שמא יחזור הדבר לכמות שהיה. יעצוני כליותי לצאת חוץ למחיצתי, ארצי ומולדתי [=מכנאס] אני ובני ביתי לפקח על פרנסתי, למקום שאין מכירים אותי, ונשארתי שם שנה תמימה אני ובני ביתי דרים, שומרים לבקר, שומרים עד אשר פקד השם את עמו והייתי מן החן ??] על מצות ומרורים. עד היום לא  שקטנו מיוקר שערים, ואין אומר ושב, כי קצ׳׳ב רב קצ״ב אל במרום נצב: ואנו מחשים מתי ישיב האל שבות עם העצב מיוקר השער ומחוסר השפע, כי כלתה פרוטה מן הכיס ואין דורש ואין מבקש.