צפון אפריקה בימי וישי – מיכאל אביטבול
משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה
ב־9 בינואר 1941 ניתן היתר לרב הראשי אייזנְבֶט להקים באלג׳יר את ה׳ועד לעזרה ולסעד׳(Comité d'Etude, d'Aide et d'Assistance). אולם כדי למנוע מן היהודים להקים ׳מדינה בתוך מדינה׳, אסר נציב מחוז אלג׳יר לשוות לארגון אופי כלל־ארצי. בכל עיר או עיירה גדולה הוקם לכן ועד נפרד לעזרה הדדית, שמשאביו אמורים היו לבוא ממענקים ומתרומות חודשיות: ׳אבותינו התחלקו, בימי העבדות, בלחם ובעוני. הבה נקל ככל האפשר על מצוקת הכלל משום שמוטל עלינו להיות שווים בסבל׳. זו היתה הססמה של מיבצע ההתרמה שאירגנו ראשי היהודים באלג׳יריה. הם נתקלו פה־ושם בהסתייגויותם של כמה ׳אנשים דלי־רוח, שסונוורו מרוב כסף ואנוכיות׳. אף־על־פי־כן עלה בידי ועדי העזרה לחלק סיוע בעין ובכסף למחוסרי־עבודה ולפקידים המפוטרים, ואף לארגן למענם קורסים להסבה מקצועית. ל׳בית־הספר׳ שהוקם לצורך זה באלג׳יר היו לכן כיתות־לימוד בנגרות, כריכייה, חשמלאות ומסגרות, שבהן השתלמו כ־200 נערים ומבוגרים, מאוקטובר 1941 ועד לסוף ינואר .1943 בתחום החינוך הכללי נאבקה יהדות אלג׳יריה בעקשות כדי להציל את ילדיה מן הבערות, ׳אם השיעבוד האינטלקטואלי׳. היא הקימה למענם מערכת של קורסים ובתי־ספר, שמהם אמורים היו ליהנות כל התלמידים שהוצאו מרשת החינוך הציבורי:
אם התקיים עם ישראל במשך הדורות, הרי זה מפני שראה את הבערות בתור אחת הסכנות האיומות ביותר, בין אלה שפקדו אותו לעתים במרוצת המאות, ונחוש היה אפוא להיאבק בבערות בכל לבו. מאז גלה מארצו לא פסק מלטפח את אהבת הידע המבטיח את עליונות הרוח על החומר. חלילה מילדינו להישאר בורים ומחובתנו להנחיל להם את מיטב החינוך בכל דרגות הלימוד.
הסטודנטים היו הראשונים שנפגעו מן ׳הנומרוס קלאוזוס׳, ולפיכך אירגנו למענם, בסתיו 1941, פרופסורים יהודים מן האוניברסיטה, שפוטרו בעצמם, שיעורים והרצאות בקלאסיקה וברפואה, במתמטיקה, בפיסיקה, בכימייה, בצרפתית ובאנגלית. הנושאים נלמדו בצמוד לתכניות של הפקולטאות השונות: אולם בעת שהודיעו על הקמתה של מעבדה לכימייה, אסרו השלטונות על המשך הלימודים ב׳אוניברסיטה הפיראטית׳ היהודית, שפעלה עד דצמבר 1941.
בינתיים סולקו מאות תלמידים מן הגימנסיות ומבתי־הספר. בראשותו של הפרום׳ ר׳ ברונשוויג, הוקמה ׳הנהלת החינוך היהודי הפרטי׳, שעשתה לקלטיתם המהירה של התלמידים המסולקים בבניינים שהותקנו לשם כך בחיפזון:
בגלל חוסר מקום, התנהלו השיעורים על־פי רוב במשמרות, בבוקר או אחר־הצהריים. שיעורים לא התקיימו בימי ראשון ובימי חג רשמיים: יתר־על־כן, להוציא מספר קטן מאוד של מקרים חריגים במערב אלג׳יריה, הם התבטלו כמובן גם בשבת ובימי החג היהודים. לפיכך, כל ילד היה בא לבית־הספר, בעיקרו של דבר, רק חמש פעמים בשבוע, בבוקר או אחר־הצהריים. אולם אם ניתן הדבר, הושלם חינוך זה באמצעות טיולים, שיעורי מוסיקה והתעמלות. במיוחד פותח ענף אחרון זה בקונסטנטין. באלג׳יר נתן את שיעורי הסולפז׳ והשירה במקהלה מוסיקאי בעל־מוניטין, מנצח לשעבר בתזמורת התיאטרון של פאריס, שחזר אל עיר־הולדתו.",
בתי־הספר היהודיים אימצו אותן תכניות, אותה מערכת שעות ואותן שיטות הוראה שמקובלות היו במוסדות החינוך הציבוריים, כדי להבליט את אופיים הצרפתי: לפיכך לא נלמדו מקצועות עבריים, באף לא בית־ספר יהודי אחד.
פאטריוטיזם צרפתי זה, שלא סבל שום חריגה, מצא את ביטויו החד־משמעי בדבריו של נשיא ׳האגודה לעזרה ולסעד׳ באוראן, בעת חנוכתה של ׳גימנסיית המנודים׳ בעיר זו:
..אין אנו חפצים במדינה יהודית לאומית, לא בהיבדלות ואף לא בייחודיות, יהא אשר יהא, כי צרפתים אנחנו עד לעומק נשמתנו וקשורים כמו בעבר לאידיאל הצרפתי ולקהילה הצרפתית. מצטערים אנו צער רב על כי הגזירות שהוטלו עלינו תורצו בעילה כי אין היהודים ברי־טמיעה כביכול. עלינו לעשות כל מאמץ כדי להתבולל, כדי להתאים באומץ רב יותר את היהודי הצרפתי למולדת הצרפתית, משום שבטוחים אנו כי לבסוף יישמע קולנו ויצליח לשכנע.
יחסם של השלטונות אל החינוך היהודי הפרטי היה דו־משמעי למדי. תחילה תמכו בו ללא סייג, והמושל הכללי איב שאטל אף ראה צורך להבטיח לרב הראשי אייזנבט עזרה כספית של המדינה. אולם כשהחל המפעל לרקום עור וגידים, הזדרזו הערכאות לערום קשיים מכל הסוגים כדי להקשות על פתיחת בתי־הספר היהודיים. דוגמה טיפוסית לטרדנות זו נתן ר׳ ברונשוויג:
בעניין אחד טרח מינהל זה להפגין תשומת־לב מיוחדת כלפי אותם הילדים היהודים שרדף, בדורשו הקפדה יתירה בשאלת ההיגיינה במקומות הלימוד. הווה אומר, לא בדבר תקינותם הכללית… אלא בפרטים שאפשר היה לראותם משניים, בפרט בעתות חירום, כגון חצר לשעת הפסקה, תאורת יום ומקומם של בתי־שימוש. פקחים עירוניים מילאו את תפקידם על־פי הנורמות הרגילות וגרמו עוד קשיים בשל הערותיהם הנקרניות ודיווחיהם השליליים.