המעמד המשפטי במרוקו במהלך הדורות -אליעזר בשן

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

יש להבחין בין מצבם המשפטי של היהודים, כפי שבא לידי ביטוי בגזירות שהוטלו על ידי סולטאנים ומושלים מקומיים, לבין יחם האוכלוסייה כלפי היהודים בחיי יום יום. ניתן לומר שמצבם היה דומה לזה שבאיראן ובתימן, וגרוע יותר מאשר בארצות מוסלמיות אחרות ובאימפריה העות'מאנית בתקופה המקבילה. אדריס הראשון (788־791) ביסס את נחיתות הדימי, ובעקבותיו הלכו שאר הסולטאנים, שכמוהו היו שריפים (צאצאי ׳הנביאי). אלה היו חייבים ביתר הקפדה על ביצוע התנאים המעוגנים בקוראן, ועמדו תחת השפעתם של חכמי הדת. ההגבלות חלו על נוצרים ויהודים, אבל החל במאה ה־12 נעלמו הקהילות הנוצריות במרוקו, והמיעוט היחיד שעליו חלו ההגבלות היו היהודים. הנוצרים היו סוחרים שנהנו מאזרחות זרה, ולא היו נתונים למרות המשפטית של המוסלמים.

במהלך הדורות היו אורות וצללים ביחס הממשל ליהודים – הקלות והחמרות בהתאם לשרירות לבו של הסולטאן או המושל. כמו כן היו הבדלים ממקום למקום. במספר ערים ועיירות היה על היהודים לגור במלאח, שמקורו היה בפאם ב־1438, כפי שסופר לעיל, והמשכו בערים אחרות בדורות הבאים. במראכש הוקם המלאח ב־1557־1558, במכנאס ב־1682, בסלא, רבאט, תיטואן ומוגדור ב־1807־ 1808, בדמנאת ב־1893. בפאס ובמראכש היה הרובע היהודי סמוך לארמון המלכות, במכנאס ־ סמוך למגורי הפקידות של הממשל.

רוב העדויות בדבר ההשפלות וההגבלות שחלו על היהודים ניתנו למן המחצית השנייה של המאה ה־19, והן סוכמו ב־1888 בתזכיר בן 27 סעיפים, שהוגש לממשלת בריטניה על ידי ׳אגודת אחים׳ וועד שליחי הקהילות בלונדון. במקורות אחרים נזכרות הגבלות נוספות, כגון אלה המנויות ב'תנאי עומר' שהובאו לעיל, ומעבר להן. העיקריות שבהן מובאות להלן.

תשלומים: תמורת תשלום מס גולגולת היו היהודים משוחררים משירות צבאי, ובעת התשלום היו מקבלים מכות על הראש (או על הכתף והגב). הם היו חייבים במסים נוספים, כמו על הרשות ליצר יין; והיה עליהם לשלם מכס כפול מזה שמשלם מוסלמי; ולהעניק תשורות לממשל בחגים מוסלמיים ויהודיים, ובאירועים משפחתיים של פונקציונרים מוסלמים, כמו לידה, נישואין או פטירה.

הגבלות כלכליות: אסור היה להעסיק יהודים במשרות ציבוריות. אסור היה להם לרכוש חנויות למכירת בגדים ונעליים מחוץ למלאח, אלא בתנאי שיימכרו באמצעות מוסלמי. היה עליהם לקנות את הגרעינים הפגומים הנאגרים במחסני הממשלה במחיר של מזון תקין. שוחטים, חנוונים ואופים היו חייבים לספק את תוצרתם בחינם לאישי הממשל, ואם לאו היו נאסרים. היו מושלים שהעבירו את ימי השוק לשבת כדי לפגוע בהכנסותיהם של היהודים. לעתים נאסר עליהם לסחור כין אוהלי הכפריים ולהופיע בשווקים. כמו כן אסור היה להם לקנות קרקע.

עבודות כפויות: הגברים, נשותיהם ובנותיהם היו חייבים לבצע עבודות ציבוריות, כמו תפירת מדים, גם בשבתות ובמועדים, וזאת ללא שכר, או בשכר נמוך מהמקובל בשוק. היה עליהם לבצע גם עבודות בזויות כמו ניקוי ביוב, פינוי נבלות מאורוות ממשלתיות, מליחת גולגולות של מורדים ועבריינים שהיו מוקעים בשערי העיר. היה עליהם להאכיל את חיות הטרף של הסולטאן. והם גם נאלצו לפרוק את סחורתו של מוסלמי בשוק.

הבדלה בלבוש: נאסר על היהודים לחבוש טורבאן על הראש. לשם הבדלתם היה עליהם לחבוש כובע, ללבוש בגד וחגורה, לנעול נעליים רק בצבע שחור, ולכסות את הראש והפנים במטפחת.