לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי-מקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו
פרק שלישי-
הנביא מוחמד – המייסד, המנהיג והמדינאי
קפיצת הדרך הנחשונית, שאותה עשה מוחמד בדרכו מלאת המהפכים, באה בשנת 622 לספירה, והוא כבן 52, זקן מופלג במושגי הימים ההם. למרות שבמשך זמן ממושך הוא נשא ונתן עם מארחיו החדשים על תנאי הגירתו אליהם לעיר ית׳ריב, נווה מדבר שבמרחק כ-350 קילומטרים צפונה למכה, ועד שלא חתם על ברית עם המדינאים (בני מדינה, כך נקראה העיר בפי תושביה לאחר בוא מוחמד, לאמור עירו של הנביא) ששירטטה את תחומי סמכותו ובעצם אף פרשה בפניו שטיח אדום כשליט העיר, אקט המעבר ההיסטורי לא קם. זהו שוב אחד מאותם מאורעות-ציר שלאחריהם העולם איננו עוד מה שהיה קודם לכן. שהרי מאינטלקטואל שאינו יודע קרוא וכתוב, ומנביא חובב שאף לא ברור מי היה עבורו נביא, לפי קני המידה המקובלים אצלנו, הוא הופך לשליט כל-יכול, אמנם על עיר-פוליס לא גדולה, אך מגובשת סביבו לאחר ש״העשבים השוטים״, בייחוד היהודים שבהם, ינוכשו ביעילות ובמרץ, וכל שמץ של התנגדות ידוכא, בדרך נועם אם אפשר, בייסורים ובעקרבים אם צריך. שהרי עשור השנים אשר מוחמד יבלה במדינה יהיו שנותיו המעצבות של האסלאם, בכל הבט שעולה על הדעת. כי מוחמד איש חכם היה, וללא ספק גם תאב שלטון, והוא ידע לרקוח את המתכונים הדרושים כדי למשוך אחריו את הרוב, להרתיע את הסוטים או המורדים, בעיקר את היהודים, ובתערובת של פיתויים ואיומים, ולעיתים גם פעולות צבאיות אכזריות שיטביעו את רישומן על ההיסטוריה האסלאמית, הוא לא היסס לנוע נגד אויביו ולהכריעם. כאשר מזלו או כוחו לא עמדו לו, הוא גם לא היסס לכרות בריתות עם שבטים אחדים, כמסורת השבטית הבדווית, כדי ללחום בשבטים אחרים, ואחר כך לפנות נגד בעלי בריתו מאתמול, כאשר ראה את השעה יפה לכך.
אחת מיצירותיו המפוארות ביותר בעשור פעילותו במדינה היתה יסוד האומה, שממש כמו בעברית נסבה על קבוצת אנשים שמשהו מקשר ביניהם מעבר למוצא האתני המשותף, בין אמיתי ובין מדומה. זהו הבסיס שעליו בנויים עמים ומדינות מודרניות, וגדולתו של מוחמד היתה בכך שהוא הקדים לראות את הצורך החיוני הזה והוציא אותו אל הפועל. שהרי נזכור, כי להבדיל מן החברות המודרניות הנשענות על פרטים, שיכולים להיות מאוגדים במשפחות ובאיגודים וולונטריים שונים, בחברה הערבית השבטית לא היתה תוחלת לאיש בבדידותו, והוא לא התפקד אלא בקרב בני שבטו ותחת חסותם. מכאן קשייו העצומים של מוחמד להתמודד עם שנות רדיפתו במכה, וללא קרובי משפחה כבן דודו עלי, שיהפוך לימים לחליף הרביעי ולאימאם המייסד של השיעה, ולבנו המאומץ בן – חרית׳ה, שלא לדבר על רעייתו המסורה ח׳דיג׳ה, ספק אם היה שורד את תקופת המבחן הקשה ההיא. מוחמד, שכבר הורגל בחיי ניכור מבני שבטו, מגיע אם כן למדינה צמא ומוכן להקים מסגרת-על ארגונית אחרת מאשר השבט שלא יכול היה לשרתו עוד. יתרה מזאת, בהבינו את התלות הפיזית והרוחנית של כל בדווי מבני שבטו, גם למחייתו וגם לחיי החברה והרוח שלו, הוא הסיק כי אם לא יקים מסגרת חלופית, לא פחות מושכת מן השבט ומסוגלת אף להתחרות בו, לא תהיה תקומה לאסלאם.
כי אם הוא מבקש להסב את תחושת החובה של הבדווי משבטו ומראש שבטו, אליו אישית ודרכו אל אללה, ואל המסגרת האסלאמית החדשה, אזי אין לו מנוס מהגדרת הישות החדשה בצבעיה הכי מרנינים ושובים את העין.
הרעיון נשאל ככל הנראה מן הנוצרים, שם עוד בכנסיה הקדומה כל המתנצרים היו נכנסים למין אחווה שגוננה עליהם ונתנה להם תחושת שייכות גם ברגעי מצוקה. הם קראו לה Ecclesia, שאנו נוהגים לתרגם כקהילה, אם כי זה הרבה יותר מזה. אפילו באמנות הכנסייתית של ימי הביניים היו מציירים את הקהילה כראש חי אחד, ואילו כל החברים בה מהווים מספר אינסופי של זרועות אנושיות המתפצלות ממנו. כלומר הקהילה איננה רק רשת ארגונית שהאנשים המאמינים מסונפים לה, אלא יחידה אורגנית אחת שכל כאביה ושמחותיה מורגשים באחת בכל חלקי גופה. אין ספק שזה היה התוצר הסופי שמוחמד שאף להגיע אליו, ועוד יותר יורשיו, משראו שמסעות כיבושיהם מקיפים עולמות ועמים וממלכות שונים, ורק יחידה אמונתית אחת המקשרת בין כולם יכולה להמשיך לתת מכנה משותף אחד. אגב, במשך הזמן קמו ח׳ליפויות, קיסרויות וסולטנויות לרוב, שלפחות על פי שאיפתן אמרו לאחד את העולם האסלאמי תחת כנפיהן, אם כי היתה קיימת מחלוקת לרוב, ביחס לשלטונו של מי ייחשב לאוניברסאלי על כלל האסלאם. בימים מודרניים אלה הן ליגות האסלאם, הקונגרס האסלאמי, ומאז 1969 ארגון ועידות האסלאם, אשר מספקים את המטריה הזאת שמקורה במוחמד אבל הצורך בה לא פס. אם כן, האומה הוכרזה כיחידה האסלאמית החדשה שאליה כל מוסלם חייב את נאמנותו בכל מאודו. אנו עוד נראה, בפרק על מצוות היסוד של האסלאם, שמטלות אלו, הנקראות ארכאן (רבים של רוכן = עמוד), הפכו למעין דמי חבר יומיים שכל מוסלם חייב לשלם כדי לשמור את מקומו במועדון המיוחס הזה של אומת האסלאם.