רבי חיים בן עטר אגדת חייו-יצחק גורמזאנו
תטואן, השוכנת בצפון מרוקו, היא עיר אנדלוסית. במבואותיה ובסמטאותיה חש לראשונה מהי תרבות ספרד, תרבות אבותיו, אשר גם עשרה דורות אחרי הגירוש סירבו היהודים להיפרד מלשונה המהלכת קסם, ואף כי ישבו כבר מאות בשנים במאגרב, סירבו לשכוח את הרומנסות שערסלו את ילדותם. תטואן זו כאילו החזירה אותו אל זיכרון רחוק ועמום, רווי געגועים עזים ומכאיבים. אבותיו שנסו בהולים מחופי ספרד, ומצאו מקלט בארץ מרוקו, דרכו לראשונה בעיר זו, בדרכם אל סאלי שפתחה בפניהם את זרועותיה. בתטואן נשא נגיד היהודים את השם בן עטר. גם אברהם בן עטר, דודה של פאסוניה, היה נגיד בתטואן, לפני שנתמנה נגיד כל היהודים עם מות אחיו משה. בבית הנגיד הפקיד ר׳ חיים בן עטר את שתי נשותיו ואת קומץ תלמידיו, צרר את שלושת כתבי־היד המוכנים בידו, כמה בגדים, ומעט צידה לדרך, ועלה באוניה העושה דרכה לחופי איטליה. לבדו עלה, כי לא השיגה ידו לממן נסיעתם של נשותיו ותלמידיו. בכוונתו היה להגיע לליוורנו באיטליה, עיר שנודעה בגביריה הנדיבים, ולברר אם ייאותו לתמוך בהקמת ישיבה בארץ ישראל.
מאין בית־דפוס עברי במרוקו, קיווה גם להדפיס את ספריו באיטליה. על תלמידיו־נאמניו שנותרו מאחור הטיל לעשות נפשות למען העלייה ולחכות להודעתו. ״אם הכל יתפתח כשורה,״ אמר לשתי נשיו ולתלמידיו, ״ניפגש, אם ירצה השם, באביב בחוף אלג׳יריה, ומשם נעלה ברינה אל ארץ חמדתנו.״ האוניה התרחקה מן הנמל, כשרוח סתווית תופחת במפרשיה. הכל התפללו שר׳ חיים יגיע לחופי איטליה בטרם יגביהו סופות החורף משברים בלב ים. אולם לא עברה עת רבה, והיתה האוניה כקליפת אגוז, אובדת בין גלים. רב החובל הרגיע את נוסעיו שאין הם רחוקים מיבשה, ואכן, ניתן היה לראות מבעד למסך הקצף שעטף את הספינה פס יבשה צר האובד באופק. אולם, עם התחזק הרוח, חששו הספנים שדווקא סלעי החוף יהיו לה לרועץ, והאוניה תתנפץ על הצוקים.
ר׳ חיים בן עטר נשען על המעקה, והביט אל השמיים הזועמים: ״ובכן, כך עתיד העניין להיחתם?״ תחת בית־ שחיו, בנבכי גלימתו, שמר על כתבי־היד שלו. ״השבח לאל שתלמידי טרחו ועשו להם העתקים מכל אחד מספרי אלה. אם אטבע, לא יימחה זכרם. השבח לאל שפאסוניה ואסתר ותלמידי היקרים לא באו למות איתי היום במהומת איתנים זו.״ עוד הספיק רבנו חיים בן עטר למלמל תפילה קצרה, כאשר נשמע נפץ עז והוא הושלך אל תהום רבה.