בתי כנסת, בתי מדרש ומקוואות-גירוש ספרד – חיים ביינארט

בתי כנסת, בתי מדרש ומקוואות%d7%92%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9-%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%93-1

פרעות קנ״א (1391) על היקפן הגדול ונוראותיהן קבעו גם את גורל בתי הכנסת ושאר מוסדות הציבור, הן בקהילות שחרבו והן בקהילות שבחלקן ניצלו. ואם לא די היה בגזירות אלה הנה הביאו בעקבותיהם ויכוח טורטוסה ודרכיהם של ויסנטי פרר, האנטי־אפיפיור בנדיקטוס ה־13 ועוזריהם המשומדים, לחיסולם של בתי כנסת ומוסדות קהל נוספים. מבחינה זו היתה המאה הט״ו בספרד כולה נתונה בסימן של מלחמת הישרדות למוסדות הציבור היהודיים. ואם לא די היה במלחמת קיום זו הנחית צו ההפרדה במגורים, שהוחלט עליו בקורטס של טולידו בשנת 1480 ושהוצא אל הפועל בחומרה רבה במשך כל העשור, מכה נוספת על קיומם של המוסדות הללו. והגם שצו זה התיר בניית בתי כנסת חדשים (ועמהם מקוואות ובתי מדרש) נשאלות השאלות, אם היו בידי הקהילות אמצעים לצורך זה ואם הספיק הזמן להקמת המבנים וביסוסם עד שעלה הכורת על כלל ישראל בספרד עם פרסום צו הגירוש. ייתכן אפוא שהיו בכמה וכמה מקומות מבני ארעי לתפילה, ואלה לא שרדו, ושמא בכך גם סיבה שידיעותינו על מקדשי מעט אלה אינן רבות במיוחד.

ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 14131414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבייוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.

הערת המחבר : לדוגמה נזכיר את הפיכתו של בית המסת בקלעתאיוד ב־ד באוגוסט 1415 לכנסייה על פי בקשתו של המומר דון יוסי אבן קברה(נקרא לאחר המרתו מרטין די לה קברה). עיין קנטירה, בתי כנסת, עמי 189, וכן שם, בעמי 196 על גורל בית הכנסת בסיסנרוס (בפרובינציה של פלנסיה). ב־10 באפריל 1415 הפך בית הכנסת לכנסייה, לאחר שיהודי המקום המירו דתם. ועיין גם בער, תעודות 1, עמי 825, על גורל בית הכנסת בברבסטרו שהפך כנסייה ב־27 באפריל 1415 לאחר שהקהילה המירה. ואין אלה בודדים לעצמם.

אין בכוונתנו לדון כאן בשרידים הפיסיים של בתי הכנסת. בדעתנו לדון כאן אך ורק באותם בתי כנסת ומוסדות ציבור שתעודות דנות בגורלם בזמן הגירוש עצמו ולאחריו והם לנו עדות לחיסולו של הציבור היהודי. על שום תנאיה הגיאוגרפיים של ספרד נדון בהם לפי סדר אלפביתי במלכויות: קסטיליה־ליאון ולקמן במלכות אראגוניה על כל היקפה. בתעודות ניתן לחוש בדחיפות בחיסול מוסדות אלה כאחד האמצעים לשים קץ לזכר היהדות בספרד, והוא ביטוי למחיקת כל שריד לקיומה מאות על מאות בשנים. כוונת הכתר היתה להפוך את בתי הכנסת לכנסיות או לתיתם למנזרים. אלה היו הראשונים ליהנות גם משאר נכסי ציבור כמצבות, אבני בניין ורעפים. אך עם זאת נוספו לכתר לחצים נוספים ועד מהרה נמצא את הכתר נדרש לוותר על הבניינים לטובת מועצות ערים, אצולה ואישים שהכתר היה חייב בטובתם. סיפורם של הבניינים הוא סוף סיפור חייה של הקהילה היהודית.

מלכות קסטיליה אגרידה (Agreda)

צו מן ה־27 בינואר 1493 למועצה המקומית, שופטיה, הרחידורים, קבליירום, אסקודרום, הפקידות והאנשים הטובים, מוסר שמועצת העיירה קנתה את בית הכנסת מן הקהילה במטרה להפוך אותו לבית המועצה ולכינוסיה. הנכם לא הועבר לרשותה של המועצה, כיוון שמן ההכנסות מן היהודים במס השנתי, מס השירות ומחצית השירות והמקולין לא ניתנו אלה לצורכי הכנסיות והמנזרים במקום. הכתר מצא לנכון להיענות לבקשת מועצת העיירה ולהפוך את הבניין לביתה, כשעליה תחול חובת שיפוצו של המבנה.

אואֶטי (Huete)

עדות מיוחדת במינה על בית הכנסת בעיירה זו מצויה בפנייתו־תלונתו של אלוואר נונייס די מנדוסה, שביהדותו נקרא יצחק כהן. לפי דבריו בנה הוא את בית הכנסת מכיסו ובהכרת חובתו היהודית. בית הכנסת נמכר, כפי שנמכרו בתים (ככל הנראה דירות) שהיו לו במבצר המקומי שהיה מחזיק אותן בתוקף חובות שחבו לו חוכרים שונים, על אף שהיה בבעלותו לכיסוי תשלומי חכירה שחבו לו. והנה בהיותו נתון במאסר, כדבריו על שום יהדותו, אבל גם על שום חובותיו, נמכר בית הכנסת ועמו בתיו על־ידי חואן אוסוריו(Juan Osorio) האלקאידי של המבצר והקורחידור. הכתר והמועצה נענו לו ב־14 באפריל 1495 על תלונתו וציוו על הקורחידור לזמן את הצדדים ולהכריע בפנייה באופן שלאלוואר נונייס לא תהיה סיבה לשוב ולפנות לכתר.

יצחק כהן חכר בשותפות עם פדרו די קואינקה, תושב אואטי את הטֵילי המכס בפונפיראדה. הם נשארו חייבים לקונדי די למוס (Lemos) סכום של 4 מיליון מרבדי. האפוטרופוס של בנותיו של הקונדי הליסנסיאדו די סהגון השיג צו למאסרו(184 .RGS 10 No. 764 fol מן ה־23 במארס 1493). ועל אף הסכמתו ופנייתו של תומס די טורקימדה לשחררו כדי שיצא בגירוש, השיג הליסנסיאדו צו להמשך מאסרו(.RGS 10 No. 1924 fol 133 מן ה־15 ביולי 1493). מסתבר שלא יצא בגירוש אלא המיר דתו ונשאר בעירו ונקרא אלוואר נונייס די מנדוסה. פלומה, בת אחיו של דוד כהן, מכרה מחצית נכס במחיר של 24,000 מרבדי, שהיה פחות ממחצית שוויו של הנכס. על כן פנה וביקש לקבלו בחזרה. מסתבר שהיא ואחיו לא שבו מפורטוגל לספרד. בנובמבר (חסר יום) 1494 נענה לו הכתר וציווה על הקורחידור ושופט העיירה לדון ולהכריע בפנייה. עיין: 11 RGS No. 4119 fol. 408. על עיירה זו עיין עוד: C. Carrete Parrando, 'Los clérigos judaizantes de Huete', Anuario .de Esludios Medievales 12 (1982), pp. 412ff. על מכירת הרכוש הציבורי באואטי עיין: 1560 .RGS 11 No 8 .fol מן ה־30 באפריל 1494. לפתאן נונייס די מדריד, נפטר, היה juro לכל החיים (de por vida) באואטי על סך של 2,000 מרבדי. לאחר מותו ירשו אשתו ובניו את juro. היורשים ביקשו את הכתר לשלם להם מן הנכסים הציבוריים של היהודים את המגיע להם. הכתר והמועצה נענו להם וציוו על כיסוי כל juro ואלה שהם ׳לכל החיים׳ מנכסים אלה שיימכרו במכירה פומבית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר