הזקן וההר – שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון

%d7%a9%d7%a2%d7%a8%d7%99-%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%95

חביבי אליהו היה איש זקן חביב, איש מידות ואיש תבונה, ירא שמים בסתר כבגלוי וכל עמלו לשם שמים. פניו היו עטורות בזקן לבן וזוג משקפיים עגולים עם מסגרת מוכספת מונחים היו לו על קצה חוטמו. תמיד ישב בשיכול רגליים על כרית מרובעת, רחבה ועבה וגבו נשען על הקיר. ספר פתוח מונח לו על ברכיו וחיוך נצחי פרושי על פניו. מזלו האיר לו פנים ופרנסתו הייתה מצויה לו בשפע מעסקיו בהם טיפלו פועליו ואחיו חביבי יצחק, כך שהוא היה פנוי להגות בספריו. בנם של חכמים היה ונינם של מקובלים. אור נערב, אבן יקרה. שיחה בים התלמוד ולן באוהלה של תורה. גביר מרומם, גפן פורחת. נוח לבריות, כגן רווה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. איני זוכר את היכרותי הראשונה איתו, כיוון שהייתי בין באי ביתו מימי ילדותי. אחותו מסעודה, היא סבתי הטהורה והתמה, הצדקת והחסידה, הייתה מביאה אותי אליו לברכני ולהתגאות בי לפניו על חדות שכלי וזכרוני המופלא. הוא היה פורש את כפות ידיו על ראשי ומברך אותי בכוונה רבה בברכת הכוהנים. היה מבטא כל אות בלבו ובנשמתו: יברכך ה׳ וישמרך… לאחר מכן היה מביט בי בעיניו הרכות והעמוקות והיה שואלני על תלמודי בשובה ונחת ומנסני בשאלות. חסדאי היה וחסדאי מליה. בר לבב ונקי כפיים. הוא ידע לחדור לנבכי נפשי במליצה ובחידוד, לשון שעוררו את סקרנותי והייתי כולי מוקסם מאישיותו שהשרתה עלי שלווה נפשית והתרוממות רוח. נסיוני הראשון בנוכחותו היה בליל חג השבועות, שם בילינו כל הלילה בלימוד התורה והזוהר. אני תמיד ישבתי ליד סבתי, אותה אהבתי מאוד. היא הייתה ממונה על הכיבוד שהוגש ללומדים ואני זכיתי במנה כפולה מכל המטעמים שהיו לידה. חביבי אליהו קרבני אליו והרגשתי חיבה ממנו. אני זוכר כמה צחק כשהצליח להפילני בפח באחת משאלותיו ונהנה כילד שובב מהלצתו וממבוכתי. פעם, אני זוכר, כשהייתי עוד דרדק, שאלני באחד מביקורי אצלו:

  • הגידה נא לי בן יקיר, אם חנוכה חל בסוכות, איפה מדליקים החנוכייה, בחדר או בסוכה?

הקשבתי לשאלה וראיתי את חיוכו התמים והטהור על פניו כנהנה ממבוכתי והוסיף:

אולי צריך להדליק בחדר מחמת סכנת השרפה בסוכה?… אה?

הוא המשיך לחייך ואני התעמקתי במאמצי למצוא את התשובה עד שהוא בא לעזרתי והובילני לאט לאט, מפח יקוש אשר טמן לרגלי עד התשובה הנכונה. כשהייתי כבר ילד קצת יותר גדול, כבן שש, וידעתי בעל פה חלק נכבד מהתנ״ך ובעיקר את ספר התהלים בחן אותי בלב אוהב הרבה פעמים ונהנה מתשובות,. תמיד בחן אותי בהבנה ובשכל מבין לנפש הילד ותמיד באתי על שכרי ויצאתי ממנו שמח וטוב לב. שאלותיו מיזגו בתוכן חריפות מוח עם חוש הומור בריא ותמיד אהב להתלוצץ. אני זוכר את השאלות שלו:

—      הגד לי בני! איך מסביר רש״י את הפסוק ״שובר כל עצמותיו, אחת מהנה לא נשברה״? אה? … ממה נפשך?…

התעמקתי בשאלה והתחלתי לשנן בעל פה מאותו פסוק והלאה הלוך וחזור אחורנית עד התחלת המזמור ״לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך…״ וכו׳ ופתאום אורו עיני והמתיחות שעל פני הפכה לחיוך רחב שהלך והתפשט על פני, והוא, בעיניו הקטנות והשובבות, תפס בחוש שהפעם יצאתי מהפח בכוחות עצמי.

—      אין שום פירוש רש״י י אמרתי, ״שומר״ כתוב ולא ״שובר״! הוא נהנה מתשובות, והמשיך לבחון אותי.

פעם אחרת, כשהייתי כבר נער לפני בר־מצווה, הלכתי אליו עם סבתי והוא כדרכו בירכני ושאלני על לימודי. ידעתי שלא התכוון ללימודי הצרפתיים בבית־ספר ״אליאנס״. בשבילו לימודי חול הם סתם פיטומי מלים בעלמא, להבדיל מלימודי היהדות שהם מלי דשמיא ודברי אלוהים חיים. לכן ירדתי לכוונתו ועניתי בגאווה וביהירות קלה: אנחנו לומדים תלמוד ויורה־דעת, עניתי.

—      אה! פלט בהתלהבות, הגדי נעשה תיש בן קרניים. חיוך רחב התפשט על פניו, אבל מיד הרצין והוסיף: תלמוד, זה עניין רציני, תלה עיניו באוויר כמדבר אל עצמו ואמר: תורה, משנה, גמרא! זהו מקור מים חיים. לאו מלתא זוטרתא היא! אה?…

גם עכשיו חיכיתי שיתבל את שאלותיו במלי דבדיחותא כדרכו והקשבתי בדריכות לדבריו. התעניינותו בי והחשיבות שייחס ללימודי, הכניסו בי הרגשה טובה של חשיבות וביטחון עצמי. ערכי גדל בעיני והסמקתי¬

—      במה עסקינן? שאל.

ידעתי שהשאלה מכוונת לתלמוד ולא לפוסקים, כיוון ששאל בארמית.

—      בבא קמא, בסדר נזיקין, עניתי.

—      ומי המורה שלך?

—      רבי דוד, עניתי.

—      אה! עלוי! תלמיד חכם! ברא כרעה דאבוה. 

חזר לשיחה כמהרהר ואמר:

  • טוב עשה רבנו הקדוש… רבי… הסתכל עלי כאילו כדי להיזכר במשהו, כשהוא מורה עלי באצבעו.
  • רבי יהודה הנשיא, עניתי, הוא שערך את המשנה בשישה סדרים הכוללים 63 מסכתות.
  • טוב, אמר, טוב עשה רבנו הקדוש… חבל שאף אחד לפניו לא ניסה לכנס את ההלכות שלא יאבדו… הסתכל עלי כבוחן.
  • רבי עקיבא ורבי מאיר ניסו לפניו, עניתי, אבל לא השלימו את מלאכתם בגלל מלכות רומי הרשעהָ.
  • טוב, טוב, אמר בהנאה, ובכן רבנו הקדוש וחבריו האמוראים­׳ תנאים! תיקנתי, האמוראים היו חכמי התלמוד.

טוב, חייך, עבודה גדולה הם עשו לכנס את ההלכות, הברייתות והתוספתא…

לא! עניתי, התוספתא היא אוסף ההלכות שלא כונסו במשנה. הן נאספו וסודרו על ידי רבי חייא ורבי אושעיא. והברייתות הן ההלכות שבאו אחרי המשנה.

טוב! חייך, שפתיים יישק! איני זוכר מי כינס את דיוני אמוראי בבל? שאל. רב אשי ורבי יוחנן בן נפחא התחילו במלאכת סידור התלמוד הבבלי כשלושים ושבע מסכתות ורבינא סיים את המלאכה במאה החמישית לאחר חורבן בית שני.

זה לא היה רבי יוחנן? שאל.

לא, רבי יוחנן כינס את דיוני אמוראי ארץ־ישראל בתלמוד הירושלמי כשלושים ותשע מסכתות. הסתכל עלי בהנאה וידעתי שעוד לא סיים. עם מי הדין כשאמורא חולק על תנא?

אמורא אינו חולק על תנא, עניתי, משום שכל הקודם זוכה בגדולה ולכן חשיבותה של המשנה והתנאים. רק תנא יכול לחלוק על תנא וכן אמורא יכול לחלוק על אמורא. נראה שחביבי אליהו היה מרוצה מתשובות, וסבתי הקשיבה בדריכות והתרכזה בהבעת פניו של אחיה וכשראתה חיוך של הנאה על פניו התמלאה נחת ונראה היה שעיניה רטובות מהתרגשות. בקושי עצרה ! דמעות השמחה.

יישר כוחך בני! יהי אלוהים עמך ויובילך בנתיבות החכמה, הדעת ויראת שמים. עוד נכונו לך עתידות. עלה בכוחך זה והצלח. זכור בני! הדר תורה, חכמה. הדר חכמה, ענווה, הסתכל באחותו ואמר לה: זה הקטן גדול יהיה!

המשך……

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר