מוסלמים ויהודים: דמיון ושוני לפני התמורות – ירון צור

מוסלמים ויהודים: דמיון ושוני לפני התמורות%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%a6%d7%95%d7%a8

אחת התופעות הבולטות ביותר בעיר תוניס, בירת תוניסיה, הייתה חלוקתה של העיר שבין החומות לשתי שכונות נפרדות: העיר המוסלמית הגדולה – אלמדינה, והשכונה היהודית הקטנה – אלחארה. בדומה לשכונות המגורים הנפרדות שאפיינו את הקהילות היהודיות באירופה, נועדה גם שכונת אלחארה להפריד בין היהודים לשכניהם על בסיס הזהות הדתית. היהודים היו שותפים בתחומים תרבותיים שונים של שכניהם המוסלמים ואף מילאו תפקיד חיוני בחיי הכלכלה של העיר. אף על פי כן, די היה בזהות הדתית השונה כדי לעודד הפרדה במגורים.

  1. הדת

הסממנים המיוחדים של היהודים התבטאו בעיקר במקומות הפולחן שלהם, היינו בתי הכנסת. בארצות האסלאם, כמו בארצות הנצרות, הקפידו הרשויות שבתי התפילה של הדת השלטת יהיו גבוהים ומרשימים מאלו של בני המיעוט הדתי. גם היהודים חפצו בכך, כדי לא לעורר כעס וקנאה. לכן נוצר הבדל חזותי מיידי וברור בין הכנסיות והמסגרים לבין בתי הכנסת. החזות החיצונית של בתי התפילה שיקפה אפוא את הפער בין מעמד היהודים למעמד המוסלמים.

הפער בין מוסלמים ליהודים הושתת על הזהות הדתית הנפרדת והיו לו כמובן ביטויים משפטיים ברורים. היהודים (כמו הנוצרים בארצות -אסלאם) הוגדרו כבני חסות (ד׳ימים), החייבים במס גולגולת מיוחד (גיזיה) ובשמירה על תקנות הפליה והפרדה מסוימות (תקנות עומר). הסדר הד'ימה חִייב את השליט להעניק לבני החסות משפט וביטחון אם הם משלמים את הג׳יזיה ומוכיחים בכך את כפיפותם לבני דת הרוב. אשר לתקנות ההפליה, הן ציוו להרחיק יהודים משירות בתפקידים ציבוריים הכרוכים בסמכות על מוסלמים, ואסרו שירות בצבא, רכיבה על סוס, שימוש בצבעים מסוימים בלבושם, כגון הלבן והירוק (צבעי האסלאם המובהקים), ועוד. הסדר הד׳ימה המקודש בקוראן היה תקף בכל מקום ובכל התקופות. אשר לתקנות ההפליה, כאן היו הבדלים רבים בין מקומות שונים ותקופות שונות. יהודים אכן לא שירתו בצבא ולא מילאו את שורות המנהל במדינה. ואולם היה תחום אחד, ניהול האוצר, שבו היה להם תפקיד בכיר ומכניס, וכך נוצרה עילית יהודית קטנה בעלת תפקיד בשכבה השלטת. כמו כן, רוב יהודי הארץ היו כפופים לתקנות עומר, אך היו גם יהודים שרכבו על סוסים, התהדרו במלבושים צבעוניים, ועוד. אנו נתקלים כאן לראשונה בתופעה שנשוב ונראה גם בהמשך: בחיים החברתיים יש יסוד רשמי ויש יסוד לא־רשמי, ולא תמיד יש חפיפה ביניהם.

אלחארה, השכונה הנפרדת, אפשרה ליהודים לקיים את השבת, את החגים ואת המועדים מבלי להפריע לשכניהם המוסלמים ומבלי שאלה יפריעו להם. ואולם ימי המנוחה והחגים הבליטו לא רק את ההבדלים, אלא גם את הדמיון עם המוסלמים. גם למוסלמים היה יום מנוחה משלהם, יום שישי, ואם כי מצוותיהם ומחזור השנה הדתי שלהם היו שונים מאלה של היהודים, אחדים מהם הזכירו את הנוהג היהודי. היהודים צמו ביום הכיפורים ואילו המוסלמים נהגו לצום בחודש הרמדאן. האיסור על אכילת חזיר היה משותף למוסלמים וליהודים. שחיטתם של היהודים הייתה מותרת למוסלמים, ולעתים הם הגיעו לשכונה היהודית כדי לקנות את חלקי הבשר שהיו אסורים על היהודים.

מעבר לכל ההבדלים, מקובל היה על תושבי אלחארה ואלמדינה כאחד שהעולם נשלט בידי כוחות עליונים והכול נקבע או צריך להיקבע על פי הדת. הכרה זו שימשה אפוא יסוד תרבותי משותף ומכריע, שהבטיח הסכמה מלאה בין מוסלמים ליהודים בדבר הדרך הנכונה לניהול החיים. חכמי הדת, ה״עולמא" אצל המוסלמים והרבנים אצל היהודים, היו מופקדים על פירוש המציאות ועל הנחיית המאמינים.

עצם קיומם המתמשך של היהודים בסביבה המוסלמית היה תלוי בחשיבותה המרכזית של הדת. אף על פי שמתיחות קשה שררה בין האסלאם ליהדות, הורה הקוראן למוסלמים להניח ליהודים לחיות בקרבם ולהתייחס אליהם בסובלנות אם יעמדו באותם תנאים שעליהם דיברנו לעיל. ואילו היהודים פירשו את גורלם כמיעוט דתי הנתון לשלטונה של דת אחרת כעונש אלוהי שיבוא לו קץ ביום מן הימים. לפי שעה, כך האמינו, שומה עליהם להשלים עם גורלם ולהישמע לחוקי הארץ.

חשיבות הדת התבטאה גם בחינוך. הן אצל המוסלמים הן אצל היהודים התחנכו הילדים בתוך המסגד או בבית הכנסת, אם באולם הראשי ואם בחדר צדדי הסמוך לו. המוסד החינוכי היסודי נקרא כותאב. החינוך בו כלל לימוד תפילות, ולצורך זה למדו הפעוטות קריאה. אך עיקר הלימוד הוקדש לשינון כתבי הקודש – הקוראן או התורה. טובי התלמידים אמורים היו להמשיך להשתלם בישיבות אצל היהודים ובמדרסות אצל המוסלמים. בישיבות למדו היהודים תלמוד ופוסקים ואילו המוסלמים למדו חדית׳ ואת ספרות השריעה. מקרב חניכי הישיבות יצאו הרבנים ומן המדרסות – חכמי הדת המוסלמים, העלמא. דמיון שרר אפוא גם בתחום חשוב זה של חינוך הילדים והכשרת מורי הדת.

האמונות הדתיות והמצוות של המוסלמים ושל היהודים היו שונות זו מזו. עם זאת היה להן יסוד משותף – האמונה באל אחד. אמונה זו הבדילה בין שתי דתות מונותאיסטיות אלה ובין הדתות האליליות וביטאה קו של דמיון ביניהן. דרך אגב, גם הנצרות היא דת מונותאיסטית, אך למעשה היא מאמינה בשילוש האלוהי – האב, הבן ורוח הקודש. מוסלמים ויהודים עמדו על כך ששוררת ביניהם קרבה הגדולה יותר מאשר בינם ובין הנוצרים. יש אפוא מקום לברר מה הם הדמיון והשוני בין הדתות השונות. הדת, כפרשנית העיקרית של המציאות, יכולה ליצור ריחוק תרבותי בין שכנים ויכולה גם לקרבם. המונותאיזם, מרכזיותה של ההלכה הדתית, הדמיון באיסורים ובהיתרים – כל אלה יצרו קרבה תרבותית לא מעטה בין מוסלמים ליהודים.

ואולם היה לדתות גם תפקיד מרכזי בהגדרת זהות שונה ונבדלת ליהודים ולמוסלמים. עם כל הקִרבה באופיין של היהדות והאסלאם, הן תבעו ממאמיניהן התמסרות מוחלטת והתייחסו אל מאמיני הדת האחרת בהסתייגות. לפיכך הן גם הורו למאמיניהן לצמצם ככל האפשר את המגע החברתי עם בני הדת האחרת ולהיבדל מהם, שכן הם נתפסו כ״כופרים״ שפגיעתם רעה. הסתייגות הדדית זו, יותר מכל גורם אחר, עמדה ביסוד המגורים הנפרדים – המוסלמים באלמדינה והיהודים באלחארה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר