החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס – האיסמאעילים

נקודת מפנה שנייה הייתה בסוף המאה השביעית ותחילת המאה השמינית. בשנת 685 עמד אלמֻחְ׳תַאר, ערבי בן העיר כּוּפַה, בראש מרד רשם בן אחר של עלי, הידוע בכינויו מוחמד בן אַלְחַנַפיָּה, אשר היה לדבריו האמאם, ראש המוסלמים האמתי והחוקי. אלמח׳תאר הובס ונהרג בשנת 687 אך תנועתו המשיכה להתקיים אחריו. כאשר מת אבן אלחנפיה עצמו, בשנת 700 בערך, היו מי שאמרו כי משרת האמאם עברה בירושה לבנו. אחרים טענו שלמעשה לא מת אלא הלך להסתתר בהרי רַצְ׳וֶא שבקרבת מכה, ומשם, בעת שירצה האל, ישוב וינצח את אויביו. אמאם משיחי כזה נקרא מהדי, כלומר: המונהג בדרך הנכונה.

אירועים אלה שימשו דגם לשלשלת ארוכה של תנועות דתיות מהפכניות. בתנועות אלה יש שתי דמויות מרכזיות: האמאם, שהוא לפעמים גם המהדי, המנהיג החוקי, הבא לעקור את העריצות ולהביא צדק, והדַאעי(המטיף) למסר – שלעתים קרובות, הוא גם יוצרו; והוא המגייס את חסידיו ובסופו של דבר, אם ניתן הדבר, הוא גם זה המובילם לניצחון או למות קדושים. באמצע המאה השמינית אף נחלה אחת מתנועות אלה הצלחה זמנית, כשעלה בידיה להפיל את האומיים ולהציב במקומם את העבאסים, ענף אחר של משפחת האשם שעליה התייחסו גם הנביא וגם עלי. אולם לאחר ניצחונם התכחשו הח׳ליפים העבאסים לכת ולמטיפים שהעלו אותם לשלטון, והעדיפו יציבות ורציפות בדת ובמדיניות. התסכול שנבע מהתקוות המהפכניות שנכזבו עורר מחדש מורת רוח חריפה וגל חדש של תנועות קיצוניות ומשיחיות.

בראשיתן היו הן הדוקטרינות השיעיות והן הארגונים השיעיים נתונים לשינויים תכופים. מתחזים רבים הופיעו מפעם לפעם וטענו במידה כזו או אחרת של סבירות שהם מבית הנביא או שליחים מטעמו, ולאחר שהעשירו את התיאורים האגדיים על אודות הגואל הצפוי בפרטים חדשים, נעלמו מן העין. השקפותיהם נעו בין התנגדות מתונה לשושלת השליטה עד להתנגדות שיש בה מן הכפירה הדתית הקיצונית, החורגת באורח ניכר מן ההשקפות המקובלות של  האסלאם. אחד המאפיינים החוזרים ונשנים הוא פולחן הקדושים – האמאמים והמטיפים – אשר המוני המאמינים האמינו בכוחם לחולל נסים. כמה מדוקטרינות אלה משקפות אמונות שמקורן בגנוסים, בדת המניכאית, בתורות איראניות שונות וכן בכפירות יהודיות־נוצריות. בין האמונות המיוחסות להם ניתן לציין את האמונה בגלגול נשמות, האלהת האמאמים – ופעמים אף האלהת המטיפים – פריצות ופריקת כל עול של חוק ומוסר. בכמה אזורים – כגון בקרב איכרים ונוודים בפרס ובסוריה – הופיעו דתות מקומיות מיוחדות, שיסודן במזיגה בין דוקטרינות שיעיות לפולחנים ואמונות מקומיות קודמות.

מצען הפוליטי של כתות אלה היה פשוט: להפיל את המשטר הקיים ולהעמיד במקומו את האמאם שנבחר על ידן. קשה יותר להתחקות אחר מצען החברתי והכלכלי, אף כי ברור לחלוטין שפעילותן הייתה קשורה בחוסר שביעות רצון כלכלית וחברתית ובשאיפות בשטח זה. על כמה משאיפות אלה אפשר לעמוד מתוך המסורות המשיחיות ששררו באותה עת, המצביעות על מכלול הצרכים אשר ציפו כי יבואו על סיפוקם עם בוא המהדי. חלק מתפקידו של המהדי היה – אם לנקוט לשון הכללה – מוסלמי, כלומר: לשחזר את האסלאם האמתי ולהפיץ את האמונה בו בכל קצווי הארץ, ובאופן מדויק יותר ׳למלא את הארץ צדק ושוויון כשם שהיא מלאה עתה עריצות ודיכוי׳, להשריש שוויון בין חלש לחזק ולהביא שלום ורווחה.

בתחילה השתיתו מנהיגים אשר זכו לאמונם של השיעים את תביעותיהם על ייחוסם למשפחת הנביא ולא על טענה למוצא ישיר ממנו באמצעות בתו פאטמה. כמה מהם, לרבות אחדים מהפעילים ביותר, לא היו צאצאי פאטמה; אחדים מהם לא היו אף מצאצאי עלי אלא מענפים אחרים בשבטו של הנביא. אולם לאחר ניצחון העבאסים ובגידתם מיקדו השיעים את תקוותם בצאצאי עלי. במיוחד באלה שנולדו לו מנישואיו לבתו של הנביא. יותר ויותר הדגישו את חשיבות המוצא הישיר מהנביא, והתחזקה התפיסה כי מאז מותו יש שושלת יחידה של אמאמים חוקיים, שהם, ורק הם, המנהיגים החוקיים של הקהילה המוסלמית, הלוא הם: עַלי, חַסַן וחוסין בניו, וצאצאי חוסין מבנו עלי זין אלעֻאבִּדִין, השריד היחיד מן הטרגדיה בכַּרְבַּלא. האמאמים, למעט חוסין, נמנעו, בדרך כלל, מפעילות פוליטית. בעוד הטוענים האחרים למנהיגות שיקעו את כל אונם בניסיונות שווא להפיל את מוסד החיליפות בכוח הזרוע, העדיפו האמאמים החוקיים לפעול כמעין אופוזיציה חוקית לח׳ליף שבשלטון. הם ישבו במכה או במדינה, הרחק מהמרכזים הפוליטיים, לא ויתרו על תביעותיהם, אך עשו מעט מאוד למימושן. להפך: לעתים אף הכירו בבית אומיה, כמו גם בשליטי בית עבאס אחריהם, ואפילו סייעו להם בעצה. במסורת הדתית של השיעה אף ניתן ליחס זה של האמאמים החוקיים כלפי אויביהם גוון דתי: סבילותם הייתה ביטוי לאדיקותם ולעיסוקם בענייני העולם הבא. בהסכמתם שבשתיקה היה יישום של עקרון התַקִיָּה.

המונח תקיה, שפירושו זהירות, אמצעי זהירות, מציין באסלאם דוקטרינה המורה על השתחררות מחובה. הוא מביע את הרעיון כי בעת שהמאמין מצוי במצב של אונס או איום, פטור הוא מקיום מצוות מסוימות. עיקרון זה מוגדר ומפורש בדרכים שונות ואין הוא מיוחד לשיעה לבדה כלל ועיקר. אולם מאחר שהיו אלה השיעים אשר נחשפו לעתים תכופות יותר לסכנת רדיפות ודיכוי, הם הרבו לעשות שימוש בעיקרון זה לעתים תכופות יותר. כך הצדיקו הסתרת אותן אמונות שהיו עלולות לעורר נגדם את עוינותן של הרשויות או ההמון. עקרון התקיה הועלה כתשובה למיליטנטיות האלימה, שפגעה באלה שנקטו אותה בעצמם וגרמה למותם של רבים מהם במרידות חסרות סיכוי.