הפרעות בפאס-התריתל- י. פנטון
ביום ראשון 21 באפריל, בזריחה, חזרו קומץ פליטים למלאה כדי לחפש את בני משפחותיהם, או כדי לחטט בהריסות ולמצוא מעט מזון בעבור טפם, לאחר שארבעה ילדים מתו ברעב. המתים נקברו. הקונסול הבריטי שלח 1,300 כיכרות לחם. באותו היום כתב הגנרל דניס זיק ויקטור דלבייז(1870-1929 ,Denis Jacques Victor Dalbiez) לר׳ וידאל הצרפתי כדי שימסור את תנחומיו לקהילה וכדי ליידע אותו שמתוכנן משלוח יומי של 2,000 כיכרות לחם. המכובדים המוסלמים של המדינה הקימו ועד הצלה לעזרת הנפגעים. בתוך שעות מעטות הם אספו 10,000 פזטות חוסני, 300 שקי חיטה ו־50 שקי קמח ומוצרי מזון אחרים. צעד זה הגדיר אנרי רייניו ׳דחף עמוק של אנושיות׳. כמה משפחות מוסלמיות שלחו מנות לידידיהן היהודים.
הערת המחבר : ידוע שכמה מהמשפחות, לדוגמה האחים תאזי(Tazi), היו מצאצאי יהודים שהתאסלמו. שכניהם המוסלמים מעולם לא הפסיקו להזכיר להם את זה. אין לדעת אם הרצון לעזור נבע מקשרי דם או מתגובה אנושית לנוכח סבלם של הנפגעים הרעבים, שדמה לסבלות אבותיהם שהשתמדו.
הארמון היה רק מקלט ארעי, והוועדה החליטה לשקם את המלאח כדי להחזיר את היהודים לשכונתם במהירות האפשרית. אלמליח ורייניו הגיעו לשם עם אדריכל, רופאים וקצינים כדי להעריך את המצב. במשך כמה שעות הם הסתובבו בעיר נטושה, דוממה, שנבזזה עד היסוד – עיי חורבות. הם ראו את ההרס הנורא, השממה והחורבן, השרפה וההפצצות. היו בתים שכל החזית שלהם נפלה ואפשר היה לראות את הקירות שמנגד ואת כל המחיצות החשופות של הדירות, וההפרדות בין הקומות, בדומה לחיתוך אנכי בשרטוט של אדריכל. כמה בליטות בלבד ציינו את הקומות שהיו שם עד לא מזמן. כל הדלתות, כל החלונות וכל קישוטי העץ של בתי המלאח נשרפו או נופצו. עשן חריף מעורב באדים חמים עלה מתוך גלי ההריסות. רעידת האדמה החזקה ביותר לא הייתה יכולה ליצור מראה זוועה כה מדכא וקודר. המלאח, שרק ימים אחדים לפני כן שקק פעילות, יושב בדד, מרוקן מתושביו ומנכסיו. ברחוב הראשי שחצה את כל המלאח – משער המלאח עד שער בית הקברות – הוצתו החנויות והבתים. ערמות של הריסות, קורות שרופות וגופות מושלכות בטיט חסמו את המעבר. בסך הכול, 25 בניינים, שהיו בתיהם של יותר מ־100 משפחות, נהרסו לחלוטין, וכ־1,000 אנשים נותרו ללא קורת גג.
האבדות לא נמדדו רק בנפש ובנזק. מורשת רוחנית ודתית שלמה נעלמה בעשן: בתי הכנסת ותשמישי הקודש חוללו והוצתו, הספסלים רוסקו, מנורות השמן נופצו; ספרי תורה שלא נשרפו נקרעו לגזרים, נזרקו ברחובות ונרמסו. הספרייה העתיקה של משפחת סרירו, מן העתיקות והעשירות ביותר בצפון אפריקה, שהכילה אלפי ספרים וכתבי יד עתיקים, נחרבה.
אלמליח עבר להתגורר בשכונה האירופית באלמדינה כדי לטפל בפצועים שהוא הביא לבית החולים האזרחי בפאס אלבאלי. רייניו העמיד לרשות הנפגעים שני רופאים צרפתים ודאג לאספקת מזון ולטיפול בפצועים, למניעת מגפות, לטיהור הבארות, לפינוי ההריסות ולסיפוק מגורים למשפחות ללא קורת גג.