החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש-אלישבע שטרית
החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש
תמורות בין השנים 1939-1901
אלישבע שטרית
הקולוניאליזם האירופי וחשיפת החברה היהודית במרוקו לתהליכי המודרניזציה הביאו תמורות ושינויים בחיי היהודים במרוקו. מעמדה של האשה היהודייה וחתירתה להשתחררות מנורמות חברתיות, אשר התקיימו בחברה המסורתית ואשר הפלו אותה לרעה בשל מינה, היו אחד התחומים הבולטים שהושפעו מהמודרניזציה.
תהליך השתחררות הנשים במרוקו התחיל במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה בקהילות ערי החוף: תיטואן, טנג׳יר ומוגדור, שהיו ראשונות להיחשף להשפעת המודרניות. בשלהי המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים הקיף תהליך ההשתחררות גם את ערי הבירה שבפנים הארץ, פאס ומראכש, ותחת שלטון הפרוטקטורט הצרפתי, משנת 1912 ואילך, הוא הקיף את מרבית הקהילות העירוניות של מרוקו. השינוי במעמד האשה לא התרחש אפוא בעת ובעונה אחת בכל הקהילות היהודיות. יחד עם זאת יוזמי השינוי במעמד האשה בכל הקהילות ומוביליו הראשונים היו גורמים חוץ קהילתיים ובראשם חברת ״כל ישראל חברים״(כי״ח) ומפעלה החינוכי. על אף שקצב השינוי היה שונה מקהילה לקהילה ניתן למצוא קווי דמיון בין הקהילות השונות בכל הנוגע לגורמים, לביטויים ולהשלכות שהיו להשתחררות האשה היהודייה על חיי הפרט ועל חיי הכלל.
מאמר זה ידון במאפייני הקיום של האשה היהודייה במראכש קודם חשיפתה להשפעות המודרניזציה ויבחן את התמורות שהתרחשו במעמדה בתקופת השנים שבין 1939-1901. הדיון נשען על מקורות מארכיון כי״ח בפריס, על ספרות רבנית של חכמי מראכש, על ספרי מסע של נוסעים נוצרים שביקרו בקהילה ועל עדויות בעל פה מפי בני הקהילה. ראוי לציין שעד עתה לא מצאנו מקור שנכתב בידי אשה יהודייה מבנות הקהילה. למעשה, עיקר המידע על מעמדה של האשה מצוי בדיווחים של אנשי כי׳׳ח (מנהלים, מנהלות ומורות) שחיו בקהילה בתקופה הנדונה ובעדויות של בני הקהילה ומיעוטו בספרות הרבנית ובתיאורי הנוסעים הנוצרים.
הערת המחברת : עד שנות העשרים של המאה העשרים התקיימה במראכש הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרוקו. בערב הכיבוש הצרפתי היא מנתה מעל ל־15,000 נפש, ובשנת 1939 היא מנתה מעל ל־25,000 נפש. בכל שנות קיומה הייתה העיר על ישיבותיה הרבות מרכז רוחני־תרבותי גדול לכל מחוז הדרום. למרות זאת המקורות הפנימיים שנותרו מכתבי הרבנים דלים מאוד. יתר על כן, מרבית הכתבים שנותרו דנים בעיקר בפרשנות המקרא, בפירושים לספר הזוהר, בדיני שחיטה וכו' ואילו מספרות השו״ת — אחד המקורות המרכזיים שמהם ניתן ללמוד על חייה הפנימיים של הקהילה־ נותר מספר זעום. רבני מראכש היו מודעים לבעיית אובדן הכתבים ופיזורם. למשל, הרב רפאל מסעוד בן מוחא(1876-1781), אחד מדייניה החשובים של מראכש, הרבה להעתיק כתבי יד שמצא: ״מצאתי דבר אחד מפוזר וכדי שלא ישתכח הדבר העתקתי אותו בכאן״, בן מוחא, פרדס רימונים,ירושלים, תשל״ט, חושן משפט, סי׳ פא. ״צריך להעתיק כאן עניין אחד כדי שלא יהיה נאבד ויהיה בכאן למשמרת״, שם, סי׳ פ. או: ״ראיתי זה התקנה …ורציתי להעתיקה כדי שתהיה שמורה בידנו״. שם, סי׳ לו. אולם, למרות רגישותו של הרב לא ניצלו כתביו מהגורל הכללי של כתבי חכמי מדאכש ורובם אבדו. בשנת 1932 פרסם הרב משה זריהן, הרב הראשי של מראכש, ״קול קורא״ ליהודי מרוקו בכלל וליהודי מראכש בפרט ובו ביקש מהציבור לעזור באיסוף כתביו של הרב בן מוחא ובאיתורם כדי להביאם לדפוס: ״והכתבים הללו״, נכתב ב״קול קורא״, ״זה רבות בשנים מטולטלים ומפוזרים, על כן נבקש מאחינו היקרים שישתדלו במצווה הגדולה הזו וכל מי שיש לו מכתבי המחבר מיד יעבירם… ואפילו מי שאין לו מכתבי הרב חייב לשאול את חבריו ואת שכניו״. הכתבים שנמצאו רוכזו בספר פרדס רימונים, שהוזכר לעיל ובספר פרפראות לחכמה, ירושלים, תשמ״ד. על בעיית דלות המקורות מקהילת מרכאש ראה א׳ שטרית: הקהילה היהודית של מראכש בין השנים 1940-1880. עבודת דוקטורט, המחלקה לתולדות ישראל של אוניברסיטת בר־אילן (תשנ״ז) בהנחיית פרופ׳ שמעון שוורצפוקס.