הספרות העממית היהודית מכירה הרבה קובצי ״שבחי״ – יששכר בן עמי

שבח חיים

הספרות העממית היהודית מכירה הרבה קובצי ״שבחי״  שהמפורסם שבהם הוא שבחי הבעש״ט. ספרים אלה נפוצו בעיקר במזרח־אירופה ובמספר רב מאוד של מהדורות. מעסים מאוד ה״שבחים״ הקשורים לאיזו שהיא דמות מהמרחב התרבותי הלא-אשכנזי ולכן יש לנו ענין מיוחד בבדיקתו של ״שבח חיים״ שנאסף לכבוד צדיק יהודי מרוקני.

הערות המחבר : ״שבח חיים״ מאת מכלוף מזל תרים, קזבלנקה. מהדורה נוספת בשני כרכים יצאה בארץ גם כן ללא תאריך (שני סיפורים מהאוסף הזה תורגמו לאנגלית והופיעו במאמרי ״המחקר הפולקלורי בישראל״ ב׳אריאל׳ (1973), עמי 37—47). גיליתי ספר זה הכתוב בדיאלקט היהודי המרוקני ב־1959 ובאותה שנה כתבתי עליו עבודה סמינריונית לפרופ׳ דב נוי. האחרון ציין ספר זה לראשונה בספרו ״70 סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו״ שיצא בירושלים ב־1967. מאז שבתי וטיפלתי מדי פעם בקובץ סיפורים זה אבל הרבה בעיות הקשורות למחקר זה עדיין לא באו על פתרונן.

       לראשונה הופיע ספר זה בשנות הארבעים (לא צויינה השנה בהוצאה הראשונה). ספר זה זכה למהדורה נוספת בישראל (גם היא ללא ציון תאריך).

 למעשה, כותרת זו מטעה במקצת ומכמה בחינות. בשתי המהדורות שהופיעו עד עכשיו מתנוססת תמונה של רב האמור להיות הרב חיים פינטו שלשבחו נאסף קובץ זה. ר׳ חיים פינטו שלא ידועים עליו הרבה פרטים, חי במוגדור ונפטר שם ב־.1846 אחד מהנכדים שלו נקרא גם כן חיים פינטו (נפטר בקזבלנקה ב־1940) ותמונתו היא המקשטת את הספר. בעיה נוספת היא שלמעשה מוקדשים לר׳ חיים פינטו 28 מתוך 116 סיפורים שבקובץ. לר׳ חיים פינטו הנכד יש 3 סיפורים הקשורים אליו וכ־5 בסד־הכל הקשורים לבניו ולמשפחה. ענין נוסף שיש לנו בספר הוא, שכידוע, הספרות העממית היהודית המרוקנית לא זכתה לאיסוף ולא נתפרסמו הרבה ספרים לעומת יהדות טוניסיה, למשל, שם הודפסו ספרים רבים. רוב הספרות העממית הזו עדיין מתהלכת בע״פ ורק בשנים האחרונות התחילו באיסוף ובפרסום שיטתי. חלק מספרות זו קיים בתור כ״י שחלק ממנו כבר הלך לאיבוד. לכן בדיקה של ספר זה שהוא מבחינה זו יוצא דופן חשובה להכרת הספרות העממית היהודית המרוקנית. לא נוכל כמובן להתיחס לכל הבעיות הקשורות לספר זה הראוי למהדורה מדעית, ונשתדל הפעם לעשות הכרה כללית עם היצירה ולהתרכז בכמה סוגיות.

מבנה הספר

כותרת המשנה שבספר וכן ההקדמה של האדם שאסף את הסיפורים  הם מאוד משמעותיים ביחס למבנה ולסידור של הסיפורים שבקובץ. ״זה ספר ממעשים קדמונים…

הערת המחבר : הלא הוא מכלוף מזל תרים. לא ידוע שום דבר עליו. קרוב לודאי שיש איזה שהוא קשר בינו ובין הצדיק או משפחתו. רובם ככולם של אלה שעסקו באיסוף ובפרסום סיפורים של הקדושים עמדו בקשר הדוק עם אותם הקדושים (זכו להצלה או היו עדים להצלה מרשימה וכו׳…).

ומאת ה׳ הם לזכות אבות ובנים, להרחיק את בני ישראל ממושב לצים ודברים בטלים המאבדים בהם ימים ושנים, ויבואו להדבק באהבתו יתברך שוכן מעונים״. הכוונה כאן היא איפוא כפולה:

1 – למנוע מבני ישראל שהם יעסקו בדברים לא חשובים, שלא שייכים לקודש;

2 – להגביר על־ידי כך את האהבה לה׳ ולהחזיק אותם קשורים אליו.

מגמות אלו באות לידי ביטוי ברור מאוד בהקדמה של העורך:"… וזהו הטעם שחייבונו חז״ל בסיפור הניסים כדי שכל ישמעו גבורותיו ונוראותיו יראו ממנו אמרו חז״ל: כל המספר במעשיהם של צדיקים כאילו עוסק במעשה מרכבה. לפיכך כל איש מאישי ישראל צריך ליקבץ אנשי ביתו וישמיעם את דבריו ויחרד לבו ויכיר מעשה ה׳ כי נורא הוא ויגיל וישמח על הטובה אשר עשה לנו אלוהים מהיום הוסדה ארץ ועד עתה…״. הפונקציה של מסירת סיפורי ניסים מקבלת איפוא, לפי המהדיר, ערך עליון המוביל להכרת ה׳ ולקיום המצוות שהיא תכלית. היהדות.

נציין מיד שמגמות אלו השפיעו השפעה ניכרת על תוכנם ומבנם של הסיפורים. אין ספק שמדובר לרוב בסיפורים עממיים טיפוסיים כמו שאין ספק שהרבה מאוד סיפורים (בעיקר על ר׳ חיים פינטו הנכד) עדיין שגורים במסורת העממית ולא נאספו ויכולים להוות אובייקט למחקר עצמאי. יחד עם זה הרשה לעצמו העורך כמעט בכל סיפור וסיפור להקדים מעין הקדמה קצרה אבל בעיקר נתן סיום משלו שהוא כולו מתחום המוסר, עם הסתמכות על מקור מקראי ורבני. בהרבה מקרים קשה להכריע אם סיוע זה בא ל״סכם״ את הסיפור או שמא הסיפור מופיע כאן רק כאילוסטרציה לקטעי המוסר. בסיפור מס׳ 1 של הקובץ, למשל, היחס הוא שני שליש סיפור ובשליש האחרון תוספת הקשורה למוסר ולהסקת מסקנות. יוצא איפוא שבמקרה זה אפשר לנתק את התוספת מהקונטקסט מבלי שדבר זה יורגש. בסיפור מס׳ 2 התוספת באה דוקא בהתחלה והסיפור שבא אחריו כאילו מדגים את מה שנאמר בהתחלה. בכמה סיפורים התוספת, בצורת פסוק מהמקרא או הטפה מוסרית, בא בגוף הסיפור. יש סיפורים למשל בהם העיקר הוא הדרשה. הרבה פעמים תוספת זו מתחילה במילים: ״למדנו ממעשה זה…״ יחד עם זאת ישנם סיפורים  עממיים שהמהדיר לא נגע בהם אם כי הוא לא נמנע בסוף מלהוסיף מספר מילים בודדות.