الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת
בצרפת, האיסלאמיזציה השקטה של שכונות העוני בידי אימאמים שסעודיה מממנת, תהליך שכונה שם ״הבֶנְלָאדֵניזציה של הפרברים״, פינתה את מקומה לגל של תקיפות אנטישמיות. בתי ספר יהודיים ובתי כנסת הועלו באש, ובתי עלמין יהודיים חוללו. דוח שכותרתו ׳האנטי־יהודים׳ מתעד יותר מ־400 עברות אלימות. בבריסל הוצתו בתי עסק של יהודים, ובקבוקי מולוטוב הושלכו על בתי כנסת. באיטליה גדל מספר ההתקפות נגד מטרות יהודיות. בגרמניה נעשתה האנטישמיות לקלף בחירות, וכך, לראשונה מאז המלחמה, הייתה לכוח של ממש בזרם המרכזי של הפוליטיקה. סקר אופייני מחודש אפריל 2002 מצא ש־20 אחוז מהגרמנים רואים ביהודים אחראים לסכסוכים המרכזיים בעולם. סקר שנערך בשנת 2003 בהזמנת הנציבות האירופית העלה תמונה מחרידה אף יותר. בפני הנסקרים הוצגה רשימת מדינות, ולגבי כל אחת מהן היה עליהם לענות ב״כן״ או ״לא״ לשאלה אם היא מסכנת את שלום העולם. 59 אחוז מהנסקרים האירופים ענו בחיוב לגבי ישראל – ובכך הציבו אותה בראש רשימת המדינות המסוכנות, מעל מדינות כמו אפגניסטן, עיראק, סוריה, איראן ופקיסטן.
עד איזה עומק השתרשה הפנטזיה ההופכת את היהודים לשעיר רב־שימושי לעזאזל, אפשר לשער בעזרתו של ג׳וזה בווה, פעיל האנטי־גלובליזציה הצרפתי הבכיר. בווה, שהתפרסם כשהרס מסעדה של מק־ דונלד׳ס, נהנה כיום ממעמד המנהיג הבלתי רשמי לא רק בדור הצעיר של השמאל הצרפתי, אלא בתנועה האנטי־גלובליסטית הבינלאומית כולה. האינטואיציה שלו אינה כושלת כשהוא מנסה להצביע על מארגניו של גל ההתקפות האנטישמיות. ״ההתקפות על בתי הכנסת בצרפת״, הכריז בערוץ הטלוויזיה הצרפתי ״קאנאל פלוס״, ״הן פרי תכנון, או אפילו ביצוע, של המוסר״.
אל־קאעירה, שמלכתחילה קיוותה לאפטר־שוק, רשאית הייתה לחוש שביעות רצון מתגובה זו ל־11 בספטמבר. בהערכות המצב שלה לאחר המתקפה הדגישה את הצלחתה כזרז לתהליכי המשך. הפעולה בניו יורק ״שברה שיא בכל הנוגע לתפוצה תעמולתית״, כתב אבו־עובייד אל־קוראשי מאל־קאעידה. ״כל כדור הארץ שמע עליה, חוץ מכמה יוצאי דופן״. המתקפה ״צלצלה בפעמוני השבת הפאר הערבי והאיסלאמי״.
אין זו הגזמה, אלא אמת לאמיתה: פעמוני המוות של האיסלאמיזם צלצלו, והם ימשיכו לצלצל. נכון, האמריקנים הצליחו להרוס את תשתית הג׳יהאד באפגניסטן והבריחו את אנשי אל־קאעידה למערות מסתור, אולם עדיין לא נרשם כל הישג פוליטי ארוך טווח במאבק לעצירת הסחף הג׳יהאדיסטי בעולם המוסלמי. בעולם שלאחר 11 בספטמבר האנטישמיות אינה מוקעת ומוקאת כראוי לה, אלא ממצבת את עצמה ככוח גלובלי. מי שאינו רוצה להיאבק באנטישמיות, אין לו שמץ של סיכוי להביס את האיסלאמיזם.
בעיוננו זה בנסיבות ההיסטוריות שהצמיחו את הג׳יהאדיזם המודרני, ראינו שהוא היה מתחילתו קשור בעבותות לשנאת היהודים. השלכותיהם של המדיניות הקולוניאליסטית הבריטית ומשבר הקפיטליזם בסוף שנות העשרים האיצו את הופעת האיסלאמיזם כתנועה התנגדות ל״מודרנה״, והולידו את הפיתוי להקים מחדש את שלטון השריעה – אולם קריאתם של האחים המוסלמים לג׳יהאד הופנתה כמעט אך ורק ליהודים ולציונות. לא האנטי־קולוניאליזם של התנועה משך אליה את ההמונים, אלא האנטי־יהודיות שלה. הג׳יהאדיזם דרבן את האנטישמיות, אך לא פחות מכך היה יציר כפיה.
שנאת היהודים של האחים המוסלמים, שהתפרצה כהפגנות ופוגרומים בשנים 1945,1939-1936 ו־1948-1947, ניזונה מהקטעים האנטי־יהודיים בקוראן, מהאנטישמיות הנאצית ומהאנטי־ציונות. מיזוגם של מקורות עצמאיים אלה יחדיו היה מקור כוחם של מסעות התעמולה האנטי־יהודיים במצרים.
כל יתר התנועות המעין־פשיסטיות של שנות השלושים ירדו מבמת ההיסטוריה עם תבוסתם של הנאצים. כיצד קרה אפוא שדין הג׳יהאדיזם היה שונה? כיצד, למרות היוודע דבר שואת היהודים, שרדה שנאת היהודים של האחים המוסלמים גם לאחר נקודת המפנה של שנת 1945, ואף קיבלה גוון ארסי יותר באמצה את המסכת האנטישמית של סייד קוטב? התשובה נעוצה באופורטוניזם הפרו־ערבי של המעצמות הגדולות לאחר המלחמה. כל המעצמות המנצחות במלחמת העולם השנייה תרמו בדרך זו או אחרת לטיהור שמו של אמין אל־חוסייני.
נתחיל במערביות שבהן. בצרפת הותר לפושע המלחמה הזה לחיות כאורח רשמי. בריטניה נסוגה בהכנעה מבקשת ההסגרה שהגישה, נוכח התנגדותה של הליגה הערבית. לאחר בריחתו של המופתי למצרים, גם ארצות הברית, שקודם לכן התעקשה שהאיש יבוא על עונשו, הניחה לפרשה להישכח. היטיב לתאר זאת שמעון ויזנטל כשהשווה בשנת 1947 את המופתי ל״פצצה שטרם התפוצצה, שאנשים משתמטים ממנה כי לא מצאו עדיין את המומחה שיודע לנטרל אותה״. אשר לבנות הברית, הוסיף וכתב, ״אף לא אחת מממשלות אלו אזרה עד כה עוז לקרוא לילד בשמו״.
זריקת המרץ החשובה ביותר לאיסלאמיזם ניתנה אפוא בשנים 1948-1945. המעצמות המנצחות ראו את יחסיהן הטובים עם העולם הערבי כחשובים יותר מההתנגדות לתבשיל האידאולוגי שרקח המופתי במטבחו, אותה תערובת של אנטישמיות, הערצת היטלר, הכחשת השואה ותשוקה בלתי מסותרת להשמדת ישראל. קשה להגזים בחומרת התוצאות של בחירה זו. החנינה שהעניקה הקהילה הבינלאומית למופתי נתפסה בחלק גדול מהעולם הערבי כרהביליטציה לנאציזם ולאנטישמיות. אפילו כאשר נמלאה מצרים, בעקבות הגעתו של המופתי, בפושעים נאצים נמלטים שמצאו בה מחסה ובעותקי ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳ שהופצו באורח רשמי־למחצה, סירבו בנות הברית ״לקרוא לילד בשמו״. גרמניה הנאצית הובסה אמנם בשדה הקרב ונעלמה ככוח מדיני, אולם האידאולוגיה האנטישמית שלה עברה את מלחמת העולם השנייה כמעט בלא פגע.
גם המעצמה המנצחת ממזרח, ברית המועצות, תרמה את חלקה. באמצע שנות החמישים כבר לא נותר דבר מנאומו של שר החוץ גרומיקו בעצרת האו״ם בשנת 1947, שבו דחה את האנטי־ציונות הערבית. הקרמלין העדיף להתאים את עצמו לבן טיפוחיו נאצר, על הכחשת השואה והלהט האנטישמי שלו.
כשנאצר כשל בניסיונו להשמיד את ישראל בשנת 1967, והרנסנס האיסלאמיסטי החל, כבר לא היה לתנועה זו צורך בעזרה מאח מדיני בוגר, כפי שנזקקה בזמנו לגרמניה הנאצית. האנטי־ציונות המבוססת על ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳ מצאה לה זה מכבר בית חדש בעולם הערבי בכלל, ובמצרים בפרט.
ובכל זאת, רק בשנות התשעים היה האיסלאמיזם לראשונה לכוח גלובלי. בשנות השישים, למשל, כשההתעוררות הלאומית באפריקה הגיעה לשיאה ומדינות היבשת זכו לעצמאות, לא מילא האיסלאם תפקיד של ממש בתהליך, אפילו לא במדינות במערב אפריקה שרוב אוכלוסייתן מוסלמית. עתה, לעומת זאת, רכש האיסלאמיזם השפעה ניכרת בסודאן, בניגריה ובסומליה. עד לשנות התשעים היה המחנה הסובייטי יריבו העיקרי של הקפיטליזם – ועתה החל האיסלאמיזם למלא תפקיד זה, ולתרגם את ״ביקורת״ הקפיטליזם למונחים אנטישמיים.
כך בשלו התנאים לתחילתה של המלחמה האנטי־יהודית החדשה. בארץ־ישראל, קו החזית של המאבק ב״יהדות העולמית״, הוכרזה מלחמה זו בשלהי שנות השמונים, עם הקמת חמאס והשקתה המוצלחת של אמנתו בשנת 1988. בשנת 1993 החלה שרשרת פיגועי ההתאבדות הרצחניים, שהקנתה לאחים המוסלמים הפלסטינים מוניטין כחיל החלוץ של הג׳יהאד להחרבת ישראל. בתאריך 11 בספטמבר 2001 מיצב האיסלאמיזם את עצמו גם ככוח המוביל בין תומכי האנטי־אמריקניות היודופובית.
כשהאיסלאמיסטים מתייגים את ישראל כ״אמריקנית למעשה״ ואת ארצות הברית כמעצמה ״יהודית למעשה״, הם יכולים לבטוח בתמיכתם של אנטי־גלובליסטים מהימין ומהשמאל, ובסובלנותן רחבת הלב של מדינות החברות באיחוד האירופי. באופן זה נוסכים האנטי־אמריקניות והאנטי־ ישראליות של היום חיים חדשים ב״ביקורת הקפיטליזם״ האנטישמית הריאקציונרית של האידאולוגיות הפשיסטית והנאצית.
להסכמה־שבשתיקה של המדינות החשובות באירופה לאנטישמיות הערבית נוסף בינתיים מאפיין חדש. בתחרות על עיצוב הסדר העולמי העתידי נראה שמעצמות אירופיות מסוימות, כמו גרמניה וצרפת, נחושות בדעתן לשמור בכל מחיר על תמיכתם של מרכזי האיסלאמיזם. כשממשלת איראן סירבה בחודש פברואר 2002 לקבל שגריר בריטי חדש מהטעם היחיד שהוא יהודי, ממשלת גרמניה לא השמיעה ולו מילה אחת של ביקורת פומבית.57 וכך ממשיכה רכבת האיסלאמיזם לדהור באין מפריע.
הג׳יהאד ושנאת היהודים מחוברים יחדיו. כל קבלה של האנטישמיות מחזקת את הברבריות הג׳יהאדיסטית. כל נוסח של אנטי־קפיטליזם השואב במתכוון או שלא במתכוון מצורות החשיבה האנטישמיות, מחזק גם את הג׳יהאדיזם. המאבק בג׳יהאדיזם תובע, לפיכך, אפס סובלנות כלפי אנטישמיות. לו היו שונאי יהודים מוקעים, מבודדים, מועמדים לדין ונענשים בקנה מידה גלובלי, היה הג׳יהאדיזם נותר בגדר זיכרון עמום מן העבר הרחוק.
טחנות האיסלאמיזם טוחנות אולי לאט, אך מטרתן נראית לעין: המטרה העיקרית של ההתקפות העכשוויות היא ישראל. מנהיג חמאם לשעבר, אחמד יאסין, הכריז ששנת 2027 תהיה שנת חורבנה של ישראל. לדידו, ארץ המקלט של העם היהודי נידונה להתנדף מן המפה כתום 40 שנה מראשית האינתיפאדה והקמת חמאם. כמה ממדינות הנפט, ובראשן איראן, שותפות להשקפתו. מיליוני מוסלמים, משולהבים מתעמולת האחים המוסלמים, מריעים למשמע הרעיון. כל זה מעניק ממשות ודחיפות לדאגה שדבר מה בסדר הגודל של אושוויץ עלול להתרחש שנית.
אך לא רק ישראל מאוימת. ישראל היא היום סמל של אחרות ושוני. מול רעיון זה ניצב רעיון האחידות הכפויה. כל חברה הרואה את עצמה מחויבת לחירותו של היחיד, בשיטה הקפיטליסטית או בכל שיטה אחרת, מחויבת, מיניה וביה, לדחות את אידאל האחידות האיסלאמיסטי. ישראל אינה טובה ממדינות אחרות, אבל תוצאות הקרב על קיומה הבטוח יקבעו את עתיד העולם.
״ניצחון הרעיון הציוני הוא נקודת המפנה בהגשמתו של חזון שהוא יקר לי כל כך, תחיית המזרח״, הכריז המדינאי המצרי אחמד זכי לפני יותר מ־80 שנה, ביום השנה החמישי להצהרת בלפור. תקוותיו של זכי התנפצו, ומשום כך יש היום לדבריו משמעות חדשה: הכרה במדינה היהודית והגנה עליה, או ברבריות איסלאמיסטית – זו ״נקודת המפנה״, הצומת שהאנושות עומדת בו ברגע זה של תולדותיה.