עקיבא אזולאי – איש ירושלים-סולי שרביט

הפרדי. כי בא סוף. הוא מביט בך. עד קץ נוצצו אישוניו החיים. כי האב לא ימות. כי הוא אב לאין קץ.%d7%a2%d7%a7%d7%99%d7%91%d7%90-%d7%90%d7%96%d7%95%d7%9c%d7%90%d7%99-%d7%a8%d7%97%d7%95%d7%91

כי שאולה ירד חיים.

דרי מעלה בקבלם את אבא למחיצתם

בשבועיים האחרונים, בשוכבו בבית החולים, הפגין אבא את גדולת אישיותו. עד מהרה, התחבב על אנשי הצוות וידע לקבל באהבה ובשמחה גם את הגרועה והמכאיבה שבבדיקות. דומני, שהמשפט היפה ביותר שאמר אז לאחד הרופאים שבדקו באופן מכאיב עד מאוד היה: אין דבר, אני אצעק ואתה תעבוד״. וכשהיה צינור ההנשמה בקנהו, ידע תמיד לסמן בתנועת יד סימון של עידוד לסובבים אותו. הוא, שהיה זקוק לעידוד ולכל כוחות הנפש והגוף כדי להתגבר על סבלו, ידע גם מתוך מצבו זה לעודד אחרים ולסייע למטפלים בו, ושוב לרכוש בהתנהגותו אוהבים רבים מספור.

וכך, כשסמוכים אליו כל אוהביו, נפטר אבא אזולאי ביום השבת. יום השבת הוא יום פטירתם של צדיקים; עקיבא היה כזה; צדיק שהלך בינינו כאחד האדם; צדיק שזיכך נפשו בייסורי מחלתו, וביום שכולו טוב. בשבת הקודש נקרא לשוב אל עולם האמת, אל עולם החסד. כך, מתוך העצב, עולה בי מעין חיוך של שמחה, כשמדמה אני, כיצד שמחים דרי מעלה בקבלם את האבא הקדוש למחיצתם; כיצד גאים הם שהאיש רב הפעלים, מורה היושר והאהבה – אתם.

מוקף בבני משפחתו האוהבים והנושאים תפילה נפטר אבא בשלווה. ביום השבת, י״א אלול, תשמ״ד; בבית החולים "שערי צדק״.

האבא והסבא היקר איננו, אך רוחו מפעמת בנו. בכל אחד ואחד מאוהביו נותר משהו ממנו; נותרה פיסת דרך, רעיון, והכול יחד יקיימו מצוות דרכו של היקר.

 

סבא, מלה אחת, שם אחד שהכיל עולם ומלואו

דברי אבי כספי

לכתוב על אודות סבא עקיבא; לתאר הסבא בעט דומה, כי אין זו מלאכה קלה; אין בשום עט היכולת לתארו, ולו אף במעט.

אך ראו כמה אומר שמו, בכמה אופנים שונים נקרא הוא: סבא עקיבא – מר אזולאי – עקיבא. כן, היה הוא סבא עקיבא, היה הוא הסבא המתהלך גאה בנכדיו וניניו, השומר ומלכד המשפחה, אף כי לא נהג כדרך הסבים לחלק מתנות ודברי מתיקה לנכדיו. כל אימת שפגשם, ניכרה האהבה העזה והעצומה שרוחשים לו אלה. כשהיה עסוק בטרדות שונות ומשונות והיה רואה אחד מנכדיו, היה מוצא הזמן לחייך, לאמר דבר מה, להינתק אך לרגע קט מענייניו ולשים לבו אל נכדיו, כי בראש ובראשונה, סבא עקיבא היה איש משפחה; המשפחה הייתה במוקד התעניינותו, וכל שעשה היה למענה. גם אם כביכול כוונו מעשיו לעניינים אחרים, הייתה עינו פקוחה תמיד על משפחתו, וניסיונו העשיר בחיים ניווט אותה בדרכה.

״לרדת לסבא״, הביטוי השגור כל כך אצל הנכדים, דרי האזור, לא נאמר מעולם ברוגזה; לא נאמר מעולם בקוצר רוח וכלאחר יד. תמיד נחשבה ההליכה לסבא לכבוד, גם בשעות לחץ של נכדיו ידעו הם לתת אהבה, לדאוג, להתעניין, ועקיבא – בדרכו שלו, בדרכו המיוחדת, ידע לעורר אהבה זו; ידע לעודדה; ויותר מכך – ידע לקבלה, ולא טרח טרחה מלאכותית כלשהי לשם כך; יכולת קבלת האהבה ונתינתה הייתה מעצם טיבו. בכל אירוע חגיגי תפס בשקט הרועם שלו מקום חשוב; היה יושב אצל השולחן בלחיים סמוקות־משהו, קצת מבויש, קצת צנוע, ובשקט, ללא הרמת קול, היה מספר סיפור, שואל, מבדח ונהנה הנאה אמיתית עם משפחתו. הוא היה יותר מסתם סבא וראש משפחה, היה סמל: סמל הגיבוש, הליכוד המשפחתי, סמל הכבוד והאהבה; לא האהבה היומרנית והרועשת, לא רק האהבה שמעצם היותו חלק מהמשפחה, אלא אהבה כנה ועמוקה, אהבה שקטה שיש בה שמחה ואמת. הסבא לא היה המנהיג המשפחתי, שהכול יראים ממנו. נראה היה, שהכול מצטופפים תחת כנפיו, הכול חוסים בצלו כאפרוחים קטנים המתכרבלים תחת נוצות אמם, כחתלתולים המתלכדים ומתאחדים בחסות החתולה הבוגרת, והחום שהעניק הסבא רב היה אף מחומם של אלה. כן, הוא ידע לבשל, להצחיק, לבלות, לטייל. כל כך הרבה סיפורים עליו: סבא עקיבא מארגן בילוי קיץ נהדר בנתניה, כף עם סבא עקיבא בנופש בטבריה, טיול מאורגן ועליז עם סבא. הכול להנאת הנכדים והנינים, שראו, הבינו והעריכו. זוכרני ביקור של כמעט הפתעה, כשבאנו לבקר את פנינה, והוא שהה שם, כבר טרח במטבח והכין ארוחה דשנה בדבקות רבה. ״תאכלו, תאכלו ותיהנו״, אמר, והסתכל בנחת בנכדים ובנינים הנהנים מארוחתו; והוא, בצנעה, בלי לדאוג אף למנת מזון לעצמו.

אך מר אזולאי היה גם האישיות המכובדת בעירייה, במועצה הדתית, הנשיא בעדתו, כי חלקו האחר של הסבא היה נתון במשך זמן רב לפעילותו הציבורית, לא פעילות ציבורית לשם כבוד ורווח, לא לשם שכר, אלא לשם המטרה שמאחורי, לשם האידיאל והחברה. מדי יום היו פונים אליו ידידיו לפשר בחיכוכים שונים, לייעץ, לפתור מחלוקות ולהורות הדרך. לא היה אפשר לטעות בו, הוא היה פעיל בכל מאודו. אך גם בשטח זה – הכבוד, היושר, הרדיפה אחר הצדק והאמת הם שהנחוהו. האישיות הזאת, מר אזולאי, ידע למתוח ביקורת גם על ידידיו, וודאי גם על עצמו. ברדיפה אחר היושר והצדק לא ידע פשרות, לא הסכים להנחות ולהקלות, גם לא בפוליטיקה, והביע זאת בוויכוחים ובהצגת דעותיו. כששכב בבית החולים, ביקרו אותו רבים: ידידים, עמיתים לשעבר ורעי ההווה; הכול ישבו לידו וארשת כבוד על פניהם. גם הרב הראשי ופמלייתו, שטרחו ובאו, נהגו בו כאדם המכובד והנישא מכולם. איש לא העז להפריעו בדבריו. הכול הראו עד כמה רבה הערכתם אליו; לא על מראהו, לא על דיבור חלקלק ומתייפח, לא על מעמד או כוח; כל הכבוד ניתן לו על פשטותו, עממיותו, יחסו הפשוט והכן לכול – הן לנשיאי העם והן לפשוטים שבהם. ועל כן, היה אהוב באמת. הוא היה עקיבא, כך סתם עקיבא, ללא תואר, ללא כינוי רב־רושם, פשוט עקיבא, מלה אחת, שם אחד שהכיל הכול, עולם ומלואו.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר