רבי יעקב אביחצירא – האיש ותורתו – דן מנור

עולם התיקון, שהוא הברודים, נועד לתקן את הפגמים של השבירה על מנת לגבש אלוהות מתגלה ודינמית, שעימה יכול האדם לבוא במגע רוחני, ושני פנים מאפיינים אותה: א. מהותן של הספירות כפרצופים. דהיינו, ספירה היא בת עשר ספירות, חסד שבתפארת, נצח שביסוד, וכו'. ב. דירוג הספירות על פי דין ורחמים. למשל. הספירות של העמוד השמאלי – גבורה, הוד – הן דין, ואילו הספירות בעמוד הימיני – חסד, נצח – הן רחמים. ראשית התיקון, לפי קבלת האר״י, הוא הגדלת נפח הכלים על מנת שיהיו מסוגלים להכיל את האור, ואילו המחבר כאן סבור, שעוצמת האור צומצמה, לא רק כדי שיתאים לכלים, אלא כדי לאפשר לאדם לעבוד את השם: "דעיקר כל זה (צמצום האור) כדי שיבוא האדם לעבוד את השם". הדיון בנושא זה רחב ומסובך ואין לו מקום במסגרת צרה זו. נציין רק תקלות אחדות שלא באו על תיקונן, והחובה לכך מוטלת על האדם.

א.   בנקודת החיבור שבין שני הפרצופים העליונים (חוכמה ובינה שהן אבא ואימא) הסתמנה סטייה, ועל ידי כך הם שרויים בחוסר תיאום. תופעה זו מונעת מהם ייחוד מושלם. כתוצאה מכך מתעמעמים האורות, והשפע לעולמות התחתונים מתעכב. תיקון הייחוד מותנה באורח החיים הדתי של ישראל: "דהזווג השלם והמעולה הוא כשישראל עושים רצונו של מקום.

ב.   גירעון במבנה של שני הפרצופים תפארת ומלכות (הקב"ה ושכנתיה) , תפארת שכינויו הוא'זעיר אנפין' כולל רק שש ספירות, בשל חיסור זה הוא נקרא גם'ו' קצוות'. ספירת מלכות היא בת ספירה אחת בלבד.

ג.   לאה ורחל, על פ׳ הזוהר, מסמלות את ספירת בינה כאם (שכינה) עליונה ואת ספירת מלכות כאם (שכינה) תחתונה. אולם המחבר דבק בגרסת האר"י, שלאה אינה ספירה, אלא נקבה שנשרה מהדינים של בינה, והגיעה עד החזה של תפארת. מצב זה שנגרם בעטייה של השבירה מונע ייהוד שלם מתפארת עם מלכות שהיא בת זוגו האמיתית. תיקון כל התקלות הללו מותנה באורח חיים של תורה ומצוות, וכמובן בייחודים המיסטיים של המקובלים. רק אדם הבקי בתורת הסוד יודע לכוון, כל מצווה, ברכה תפילה, או כל ריטואל אחר לתיקונים האלה

מכאן ואילך הדיון מתמקד על מעמדה של ספירת כתר ועל מהותן של הספירות כעצמות (אורות) וכלים. ולאחר דיון רהב וטעון בעיות תיאוליגיות שונות מצטיירת אלוהות שונה בתכלית מאל היחיד הבורא והמנהיג שבמקרא ובספרות חז״ל. זו אלוהות בעלת עשר דרגות, כששלוש העליונות – כתר, הכמה בינה – עלומות מהשגת השכל האנושי, והגלויות לחשיבה ולאורח החיים הדתי של האדם הן : חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד שהן שש ספירות הבניין יחד עם ספירת מלכות. הפנייה לאחת מהן מחייבת לקשר אותה במחשבה עם כולן. זהו תהליך הייחוד. פנייה לספירה אחת בפני עצמה היא חטא המוגדר בדימוי: "קיצוץ בנטיעות".

למטה מעולם האצילות שתואר כאן, נאצלו עוד שלושה עולמות במתכונתו, הלא הם: בריאה, יצירה, עשייה. יחד עם עולם האצילות מסומנים בשם אבי״ע, ומדורגים על פי מידות הטוב והרע שבהם. עשייה כולו רע, יצירה חציו טוב וחציו רע, בריאה רובו ט־ב. אצילות כולו טוב. עולם העשייה הוא מדור האנושות^.

מול העולמות הללו ניצב עולם הסטרא אחרא (הקליפה, הרע, הטומאה), הבנוי אף הוא במתכונתם, אך בכיוון הפוך. הספירה החזקה ביותר בתחתית, והחלשה מכולן למעלה. עולם זה, שלפי קבלת האר״י הוא ישות עצמאית מנהל מערכה תמידית נגד האלוהות, ואם תמצי לומר, הטומאה נגד הקדושה, הרע נגד הטוב. הוא שוקד להכשיל בני אדם בעבירות שמהן הוא ניזון. כל חטא מוסיף לו תגבורת, ובו בזמן מחליש את הקדושה.

יתרה מזו, הסט״א ניזון, לא רק מחטאי האדם, אלא בעיקר מאותן ניצוצות אלוהיים שנשרו כתוצאה מן השבירה, שבחלקן נכלאו במדור הקליפות, ובחלקן נבלעו בדומם, בצומח ובחי. חובתו הדתית של האדם מישראל היא, אפוא, בת שלוש משימות. א. הרמת המ״ן(מי נקבה) כדי לעורר משיכה בין הזוג האלוהי – תפארת ומלכות (הקב״ה והשכינה). כזכור, חיבורם נפגם בעטייה של השבירה. ג. שחרור הניצוצות והעלאתם למקורם האלוהי. ג. הימנעות מהטלת פגמים נוספים באלוהות. האמצעי העיקרי למימוש משימות אלו הוא עיסוק מתמיד ומעמיק בתורה, וקיום המצוות תוך כוונות וייחודים.

בכל הפרשה הזאת העוסקת במאבק שבין עולם הקדושה ועולם הטומאה, המחבר הולך בעקבות תורת האר״י. אולם, בנטייתו לעקוף כל דעה המכרסמת באמונה על ריבונות האל, כפי שנהג בעניין הצמצום והשבירה, גם כאן במקום הדעה, שפיזור הניצוצות נבע מחוקיות פנימית החורגת משליטת המאציל, הוא מביע דעה אחרת, שפיזור הניצוצות נבע מרצונו הריבוני של המאציל:

"דצריך האדם שיתבונן במעשיו ית^' שעשה בבריאת העולם…והוא דרפ״ח ניצוצות נתפזרו בכל מה שברא הקב״ה… ונתן הקב״ה לעמו ישראל תורה ומצוות שע״י כך יצרפו ויתלבנו הניצוצות שנתפזרו ויחזרו למקומם מקום הקודש". מן הדברים עולה, שפיזור הניצוצות הוא אתגר דתי שהאל הציב בפני האדם. במילים אחרות, פיזור הניצוצות הוא בעל תכלית, ולא תוצאה של תקלה, כפי שעולה מאחת הנוסחאות שבתורת האר״י.