ביטול החזרה על תפילת שמונה־עשרה על ידי רבי יוסף משאש זצוק"ל

ביטול החזרה על תפילת שמונה־עשרה

רה״ג יוסף משאש מגדולי חכמי מכנאס, רב ראשי בתלמסאן (אלג׳יריה), ולאחר מכן רב ראשי בחיפה וגלילותיה, לא נחה דעתו מהחזרה על תפילת שמונה-עשרה. לנגד עיניו הוא ראה שבחזרה, איש מדבר אל רעהו, וכולם עונים ״ברוך הוא וברוך שמו״, ״אמן, באופן ספונטני מבלי לדעת על איזו ברכה הם עונים, והגיע למסקנה שתפילת החזרה של החזן היא ברכה לבטלה, וביטולה עדיף הרבה על קריאתה. יום אחד החליט להתפלל שחרית באחד מבתי כנסת שמתפללים בו כמה רבנים ואנשי תורה. עוד לפני לכתו לבית הכנסת לקח אתו שני עדים כשרים ונאמנים ואמר להם: ״קרוב לודאי שיזמינו אותי בתור אורח לעבור לפני התיבה ולזה דווקא התכוונתי, אבל שימו לב והאזינו טוב, בתפילת החזרה. אני בכוונה אדלג על ברכה מסויימת ותראו שאיש לא ישים לב לכך״. וכך היה. הרב גמר התפילה וכולם באו לברך אותו בברכת ״חזק וברוך״. והוא שאל אותם ״איך היתה תפילת החזרה?״ ענו לו ״שפתיים ישק״, כלומר בסדר גמור. ענה להם: ״תפילתי היתה פסולה, כי בחזרת שמונה-עשרה דילגתי בכוונה על ברכה אחת, ואיש מכם לא שם לב לכך, והנה לפניכם שני עדים נאמנים שעקבו אחרי התפילה ורשמו את הברכה שדילגתי עליה בכוונה. לפי זה אני מבטל החזרה על תפילת שמונה עשרה, בימי חול, כי עבירתה עולה על מעוותה. ומוטב שהחזן יקרא תפילה זו בקול רם כדי להוציא ידי חובת אחרים שלא יודעים קרוא״. הרב הוסיף ואמר: ״אעמוד בתוקף על דעתי זו״. וכן היה. הרבנים הסכימו לדעתו לבטל החזרה בימי חול, בבחינת ברכה לבטלה.

מאז ועד היום, כל קהילות מרוקו הפסיקו בימי חול לקרוא החזרה על תפילת שמונה-עשרה. תוך אזהרה חמורה מפי הרב משאש להימנע מדיבור בזמן החזרה, ולשים לב לכל ברכה מפי החזן, וכך יהודי מרוקו נוהגים עד היום. מה לנו ללין על פסיקת רב גדול, שרוב הרבנים קיבלו את דעתו מאונס או מרצון. ואולי סיפור זה מופיע בסיפרו ״מים חיים״ שלא בדקתי.

למה הילדה נקראה בשם ״צפורה״

רב רפאל ביבאס מעירנו סאלי, היה חסידא קדישא. בתקופה מסויימת הוא עלה לא״י, והשתקע בטבריה. שם הוא הקים תלמוד תורה גדול, ששמו נודע בכל העולם. מדי פעם הוא היה בא למרוקו בתור שד״ר כדי לאסוף נדבות למען תלמוד תורה שלו. יוסף אחי ז״ל היה אחד מהתורמים הגדולים. מדי שנה בשנה, יוסף נהג לקנות ״חתן מסיים״. ביום שמחת תורה בשנה אחת הוזמן גם הרב רפאל ביבאס לסעודת ה״חתן בתום תפילת שחרית. באמצע הסעודה, תוך שירים ופיוטים, יוסף אחי ביקש מהרב להביא לידו את הבת שנולדה רק השבוע ולתת לה שם.

הרב קיבל הבקשה ברצון רב. קיבל לידיו את הילדה על כרית משי, בירך אותה וקרא לה ״ציפורה״. המסובים שאלו את הרב ״למה צפורה ולא שם אחר?״.

״היתה לי כוונה מסויימת: אנחנו, עם ישראל דומים לצפור, כשם שהצפור לא נחה לעולם, ותמיד עפה ממקום למקום, כדי למצוא מזון לנוזליה. וגם להביא קש וחומרים לבנות את הקן שלה. כך אנחנו, בני ישראל, אין אנו נחים מלרוץ אחרי כל מצוה, קטנה או גדולה, כדי לבנות לעצמנו בית רוחני ולספק לנפשנו מזון רוחני. הנה למשל היום. גמרנו לקרוא את התורה, ותיכף ומיד, ללא כל הפסקה, התחלנו בפרשה הראשונה. וסעודה זו מסמלת בעיני את הריצה ממצוה למצוה על כן קראתי לבת – צפורה״. כל המסובים קמו על רגליהם ואמרו: ״ברוך תהיה כבוד הרב״.

בעלותינו ארצה בשנת 1948. יוסף אחי ז"ל, ביקש מאתנו, לפני הכל, לנסוע לטבריה ולבקר את הרב. מצאנו אותו בגיל מופלג מאד, שוכב לבן כמו מלאך, צנום ומכווץ כמו תאנה. הכיר אותנו ודיבר אתנו כמה מלים.

הוא נפטר בטבריה, בגיל כ-95, יהי זכרו ברוך.

חכמים או טיפשים

שני חכמים ישבו ולמדו על שאלה מסויימת תוך ויכוח ביניהם. המחלוקת הגיעה לידי ריב ממש עד כדי כך שאחד אמר לשני ״אתה טיפש״ והשני ענה לו באותה לשון. החכם הראשון אמר: ״אני אשאל אותך שאלה ואתה תשאל אותי שאלה. מי שידע לענות הוא החכם, ומי שלא ידע לענות הוא הטיפש״. שאל הראשון: ״אני זורק אבן כלפי מעלה, האם מישהו יכול לקבוע שהיא לא תחזור מעצמה כלפי מטה?״ מחוסר תשובה, אמר לו ״אתה רואה שאתה טיפש״. השני אמר לו ״אני אשאל אותך דווקא על אותה אבן. אם אני אזרוק אותה לתוך באר האם תוכל להעלות אותה למעלה?״ מחוסר תשובה הגיעו שניהם לתשובה שלא כל הלומד תורה נקרא חכם. ושיש עוד דברים שאינם בהישג דעתו של האדם: ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״. הגיעו למסקנה ששניהם הם בחזקת טיפשים כי עוד לא ידעו הכל.