לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי
המוסלם בחברה החדשה המתהווה הנו בעצם ״מתמסר״ או נכנע, לרצונו של הבורא, כפי שמוחמד ביאר אותו, כלומר אסלאם פירושו היה להיכנע או להתמסר לרצונו של מוחמד, שלא מעט סתירות והתגלויות ״אלוהיות״ היו בדבריו על-פי הזמנה, דבר המעורר ספקות באשר לתפקידו ה״תמים״ כביכול בהעברת המסר האלוהי לבני-האדם ותו לא. תום-לב זה יכול היה להיות בן-תוקף כל עוד מוחמד פעל במכה כמו נביאי ישראל, להבדיל, כסוכן מתריע בפני שחיתות מידות וסוף העולם הקרב, בלי שום אינטרס מושקע בתוצאות נבואותיו על ענייני דיומא. דברי מוסר ותוכחה אלה היו דומים לדברי ירמיה על הכשדים הבאים לצור על ירושלים, בעוד הנביא נרקב בבית האסורים. אך כאשר הזירה עוברת למדינה – שאני. כשמוחמד הוא השליט, ולכן הפתרונות שהוא מספק לאומה שלו, בהתבססו על דברי נבואתו, הופכים לחוק האלוהי, אזי עולות שאלות רבות ביחס ל״כשרותם״ של פתרונות אלה. הנה, למשל, כאשר הוא ממאיס את היהודים, הוותיקים ממנו במדינה, על שכניהם המוסלמים (החדשים) שנטו לצידו, הוא ממהר להוריד פסוקים שמיימיים שמגנים אותם, לעומת דברי השבח שהיה לו להעתיר עליהם קודם לכן, כאשר חיזר אחריהם ורצה את קרבתם. אם כן, להבדיל מתקופת מכה, שבה היו נבואותיו אפוקליפטיות בעיקרן, לאמור דברי אזהרה וזעם על השליטים, הפכו נבואותיו במדינה לתחיקתיות יותר, כמו ויקרא ובמדבר, להבדיל, בחינת "ואלה החוקים אשר תתן לפניהם״. אשר על כן, כל היצירה הקוראנית, אשר מלבד שפתה העשירה והמגייסת אין בה מסר או רעיון חדשים שלמעלה מן הבנאלי, חולקה לפרקיה בעת עריכתה על-פי מקום ״הורדתה״ – מכה או מדינה. והואיל ואין שום סדר ענייני או כרונולוגי בדברים, ושום משנה סדורה בשום עניין, ראו עורכיה לסדר את 114 פרקיה לפי אורכם, פרט לפרק הראשון – אלפאתחה (־הפותחת), בו עושים שימוש יומיומי חוזר בשעת התפילות. בראש בלסורה (פרק), הכוללת בין כמה מאות איה (אות של אללה = פסוק) ועד לשתיים בלבד בסורות הקצרות ביותר, מופיע הציון ״הורד במכה או במדינה״.
הנה כי כן, ההתגלויות התחיקתיות הללו היו למכשיר עיקרי לביסוס שלטונו של מוחמד במדינה, משעה שכל אימת שנזקק להכריע ספקות או ויכוחים באשר לדרוש לעשותו, באה הפקודה האלוהית שאיש לא יכול היה לצאת או לעמוד נגדה. כוח זה הפך את מוחמד למחוקקו של חוק בעל סנקציה שמיימית, דבר שהצעיד אותו אל מעבר למעמדו הקודם של איש מוסר ומתנבא לפי תומו, הרוצה בתיקון העולם, למקומו כמחוקק-שליט שאיש איננו יכול לערער עליו, והמסוגל לנקוט יוזמה כדי לתקן עולם בצלם רעיונותיו שיקדו בקרבו. אולם, כדי להבין עד תום את המהפך הגמור שהתחולל במעמדו של מוחמד במדינה, ולהעריך את עוצם ידו ורוחב כשרונותיו, טוב לזכור שלבד מן הסטטוס הנערץ של נביא-מחוקק, הוא בנה לעצמו עמדה יחודית עוד בארבעה תחומים: המשפט, המנהל, הדת והצבא. ואם כי העיר מדינה היתה קטנה מדי למידותיו של מוחמד, היא ודאי היתה מיקרוקוסמוס להרצתן של שיטותיו, כמו רומא ליוליוס קיסר, בטרם יצאו חילותיו לכבוש את העולם. בשדה המשפט, ניהולה של עיר מחייב גם לפסוק בסיכסוכים בין בני-אדם ושבטים, שמטבע הדברים כולם נהרו אליו, לא רק משום שיצא שמעו כמאזין ובעל חוש צדק, אלא גם כלא נוטה חסד לגדול ולעצום, ולא מטה משפט נגד האומלל וחסר הכל. ואם משפט, היש לדבוק במשפט השבטי המסורתי או להיזקק לאמות המידה החדשות שמוחמד הביא עמו, ושהולידו חיזוקים ופירוטים התגלותיים חדשים כל אימת שהיה נדרש להם? ואם משפט חדש, מי כמוחמד מחוללו, שיוכל לפסוק אם אנשים מסוכסכים נהגו כשורה, ולגזור מעקרונות הבורא שאותם הוא מכיר, על כל מקרה פרטי שיובא בפניו? אנו רואים, איפוא, שתפקידו של מוחמד לאחר תקופת מכה עבר המרה והדגשה מנביא ¡נביא} ממש המתריע מפני הבאות, לשליח אללה (רסול אללה,}, הוא התפקיד העיקרי לו הוא יטען ולו יטענו מאמיניו, בעוד שהנבואה כנראה רק מסייעת לו להימצא בחברתם של הנביאים האחרים, כמו אדם ולוט שאינם נביאים ממש.
כמו משה רבנו, להבדיל, שכאשר תכבד עליו המלאכה הוא ימנה שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים, שיהוו את הבסיס למנהל הציבורי העברי הקדום, כך גס במדינה, כאשר תגברנה מאוד תביעות המשרה, יאלצו יורשי מוחמד למנות להם עוזרים: למשפט יהיו אלה קאדים, לצבא הם ימנו מפקדי מסעות ופשיטות, ויפקידו מצביאים דגולים על מסעות כיבוש (פותוח, רבים של פתח, שם ארגונם הראשי של הפלשתינים), לדת יהיו אלה אימאמים (העומדים מנגד) לנהל תפילה, ולמנהל – מפקדי מחוזות ואחשדרפנים שינהיגו את אזוריהם כמדינות משלהם, רק עם חובת תשלום מס למרכז בימים כתיקונם, ואפילו זה לא בימים פחות טובים. ובינתיים, עד שירחיב, וכל עוד מוחמד נהנה מסמכויותיו ואיננו מראה סימן כי כבדו עליו, הוא ממלא את כולן בחדווה וביד רמה. בשטח המנהל, הוא המנכ״ל על ענייני העיר, האקזקוטיבה הראשית, שעל פיה ישק דבר, אם כי לשעה עדיין היה לשבטים מה לומר. מוחמד ניהל את העיר דרך השבטים, כלומר השתמש במבנה הארגוני הקיים כדי להשתלט עליו, אך לאחר הקמת האומה, שהיתה בידיה (כלומר בידיו) קופה ציבורית שניזונה מכספי מיסים אסלאמיים (זכאת, אחד מעמודי האסלאם), גברה גם עצמאותו מהם. רק עם פרוץ האסלאם הכובש לאחר מות מוחמד (632), נוצר הצורך להקים בסיס אימפריאלי מורחב על היסודות ההתחלתיים שאותם הוא הקים. בתחום הדת, מוחמד הנהיג בימיו תפילות בחצרו, בטרם היו מסגדים, ומפאת מעמדו נהרו אנשי העיר להסתופף עמו בשעות התפילה, שלכתחילה לא היו קבועות וגם מספרן לא היה קבוע. אך אט אט התגבשה התמונה, ואם בתחילה הוביל מוחמד את מאמיניו בתפילה, ככל שהמתלמדים החדשים הצטרפו היה צורך להעמיד לפניהם (אימאם – לעמוד לפני) מדריכי תפילה שידריכום בסבך הכריעות וההשתחוויות לפני אללה. גם בתחום הצבאי, מוחמד, כראש האומה, כמו ראשי שבטים במתכונת שהוא הכיר, יצא בראש צבאו למלחמה, אבל תחת התואר החביב על כלל המוסלמים של אז, כנראה מפאת תנאי הכיבוש ואווירת ההתפשטות – אמיר אלמואמין (מפקד המאמינים), תואר שיעבור בירושה, בכל דור ודור, לשליט המוסלם התורן. מעניין שמכל תאריו, ומכל תוארי הח׳ליפים האדירים שבאו אחריו, נראה תוארם הצבאי מועדף או פופולרי בעיניהם, כי בו מרבים להשתמש במקורות כדי להתייחס אליהם, מעבר לכל פרופורציה בתרבויות אזרחיות עשירות ומפוארות, כמו העבאסית (1253-750). ייתכן שבהמשך לאותה מסורת, אנו חוזים גם כיום במנהיגי מדינות, גם אם הם אזרחים, עוטים בגדי צבא, כאילו לומר שגם הם אמירי המאמינים בארצותיהם (סאדאת במצרים, חוסיין בירדן, ערפאת ברשות הפלשתינית צדאם בעיראק).