הדיון על מדיניות העלייה הסלקטיבית: יוזמים, תומכים ומתנגדים

הדיון על מדיניות העלייה הסלקטיבית: יוזמים, תומכים ומתנגדים

העלייה הסלקטיבית, בהיותה סטייה חריפה ממדיניות השערים הפתוחים, אמורה הייתה לגרום לוויכוח סוער בקרב מקבלי ההחלטות וההכרעה עליה הייתה צריכה לבוא לאחר דיון מעמיק, אך היא התקבלה בלא התנגדות. הנהלת הסוכנות, שעל פי חלוקת העבודה בין הממשלה לסוכנות הייתה אחראית למדיניות העלייה, קיימה כמה דיונים ארוכים בעניין, אולם עיון מדוקדק בהם מעלה שלא התקיים שם ויכוח מהותי.^,

הערת המחבר : לניתוח נוסף של תהליך קבלת ההחלטה בדבר הסלקציה ראו צור, הבעיה העדתית 2002, עמי 106-98. צור מדגיש את ההיבטים העקרוניים בדיון כמו למשל את המתח שבין טובת העולה לטובת הארץ ואת הגישה האינסטרומנטלית לעולים של חלק מהדוברים. הוא אינו מתמקד בשאלה מי יזם את התכנית, מי תמך בה ומי התנגד לה.

בתחילת נובמבר 1951, לקראת ההחלטה על תכנית העלייה ל־1952, סקר יצחק רפאל בפני הנהלת הסוכנות את עניין העלייה. בתוקף תפקידו כראש מחלקת העלייה הוא הציג בפעם הראשונה מדיניות של עלייה סלקטיבית. לימים הציג רפאל את עצמו כאחד המתנגדים לעקרון הסלקציה.

הערת המחבר :   רפאל, לא זכיתי, עמי 156. הדברים התפרסמו שוב תחת הכותרת רבת המשמעות יעל חטא הסלקציה׳, ראו שטרית, חלוצים בדמעה, עמי 214-201. ראו גם הכהן, עולים בסערה, עמי 304-303; סטוק, מכשיר נבחר, עמי 150. דבורה הכהן טוענת שרפאל התמיד בהתנגדותו להגבלת העלייה גם בעת הדיון על העלייה הסלקטיבית. לראיה היא מביאה את האמור בספרו האוטוביוגרפי וגם את הוויכוחים שניהל עם המצדדים בסלקציה מקיץ 1952. ראו הכהן, מי תמך. אולם ערכו של ספר זיכרונות כמקור היסטורי הוא כידוע מוגבל, ויש להתייחם אליו בזהירות. הקריאה בפרוטוקולים מראה שרפאל תמך בעלייה הסלקטיבית וכך עולה גם מעדויות מאותה תקופה. חברי הנהלת הסוכנות הבינו גם הם שרפאל הוא שיזם את הסלקציה ותמך בה. למשל יהודה ברגינסקי (שחזר בו מהתמיכה בסלקציה בחורף 1952 והיה הראשון מחברי הנהלת הסוכנות לעשות כן) הביע סיפוק מהתבטאויותיו של רפאל בגנות העלייה הסלקטיבית ואמר שהוא שמח על כך שרפאל יחזר בתשובה׳ והחל להביע התנגדות לסלקציה (הנהלת הסוכנות, 13.11.1952 [לעיל, הערה 35]). ב־1954, כאשר רפאל כבר פרש מהנהלת הסוכנות וממחלקת העלייה (לאחר שנתיים של מאבק נגד מדיניות הסלקציה), שאל שרת, ראש הממשלה החדש, מה הייתה עמדתו של רפאל כאשר החליטו בסוכנות ובמוסד לתיאום על העלייה הסלקטיבית. ממשרד יו״ר הנהלת הסוכנות השיבו ש׳ההחלטה הוצעה על ידי מר י. רפאל׳ הן בהנהלת הסוכנות והן במוסד לתיאום (משרד יו״ר הנהלת הסוכנות למשרד ראש הממשלה, 7.2.1954, אצ׳׳מ, S42/247). 83 )

אולם באותו זמן, בעת שדעת הקהל נטתה במובהק להסכים עם הגבלות כלשהן על העלייה ובקרב קובעי מדיניות רבו הקריאות לשינוי מדיניות העלייה, נאלץ רפאל, במידה רבה בלחץ חבריו להנהלת הסוכנות, להציע תכנית עלייה חדשה.

רפאל שאף לעלייה גדולה וראה ביהודי צפון אפריקה תרומה דמוגרפית וכלכלית חשובה למדינת ישראל. הוא היה נחרץ הרבה פחות מחבריו בדרישה להגבלת עלייה ועל כן בצד ההגבלות הציע העלאה מהירה של קהילות קטנות.

אולם אי־אפשר להתעלם מכך שכל עקרונותיה של העלייה הסלקטיבית היו גלומים בתכניתו. הוא קרא לעלייה יצרנית; למניעת עליית חולים; למניעת עליית זקנים; למניעת עלייתם של ׳מקרים סוציאליים׳; להגברת חלקה של עליית הנוער בקרב העולים ולשילובם של צעירים בקיבוצים ובעבודה חקלאית. רפאל הסתייג מהעלאתם של היהודים דרי המלאחים העירוניים וביכר על פניהם את תושבי הכפרים בהרי האטלס, הד לגישה הציונית שהעדיפה יהודים ׳אותנטיים׳ וכפריים על אלה ש׳קולקלו׳ בתרבות העיר הלוונטינית.

בניתוח עמדתו של יצחק רפאל אין לערב שני ממדים של הגבלת עלייה – הגבלה כמותית והגבלה איכותית. בכל שנות כהונתו בתפקיד ראש מחלקת העלייה התנגד רפאל להגבלה כמותית וגם בנובמבר 1951 הוא לא הציע זאת. אולם הוא לא דחה על הסף סינון עולים בהתאם לקריטריונים שהנחו את מדיניות העלייה הציונית בתקופת המנדט הבריטי.

הערת המחבר : רפאל הציג תכנית עלייה של 120,000 עולים בשנה, עלייה גדולה לכל הדעות, אולם

התנצל שהיא אינה מגיעה לרף הגבוה של העלייה בשנות העלייה ההמונית. ייודע אני יפה, שתוכנית 120 אלף שהצעתי איננה תוכנית גדולה ואיננה קוסמת […] זוהי ירידה של 50% אבל מספר זה נובע מתוך המציאות׳(הנהלת הסוכנות, 5.11.1951 [לעיל, הערה 50]).