משפחת סירירו – חיים בנטוב

ר׳ יהושע

עם פטירת ר׳ שאול בשנת תקס״ז, מונו שני אחיו, ר׳ יהושע ור׳ חיים דוד לדיינים ושירתו יחד באותו הזמן. וכבר בשנת תקס״ז חתומים שני האחים על פסקי דין. אי״ש הצרפתי מתאר את ר׳ יהושע בספר יחס פאט: ״שמענו בבירור שהיה מתענה כל ימיו ומצאתי כתוב ״הדיין המצוין חסידא קדישא כמוה״ר יהושע סירירו נתבש״ם כ״ט סיון תק״עד, והניח אחריו שני צדיקים כמוה״ר יוסף וכמריה ראובן זצ״ל״.

הקו שאפיין את ר׳ יהושע, שנוסף על חכמתו הגדולה שמכוחה נתמנה לדיין, היה גם קו החסידות. התנהגות בחסידות ובסגפנות בחברה של אותו הדור הקנתה לו השפעה גדולה על החברה כולה והוציאה את שמו לשבח ולהערכה. אלא שלא האריך ימים על כס ההוראה ונפטר בשנת תקע״ד, כשמונה שנים בלבד אחרי שמונה לדיין. בדורות הבאים שב מרכז הכובד אל צאצאיו ויוצאי חלציו.

ר׳ חיים דוד סירירו בן מתתיהו הראשון

נולד בשנת תק״י (שנה בה נתמנה אביו ר׳ מתתיה לחבר בית דין של חמש) ומונה לדיין אחרי פטירת אחיו ר׳ שאול. בשנת תקס״ז הוא חתם עם חבריו ועם אחיו ר׳ יהושע, שכאמור לעיל, אף הוא נתמנה באותה השנה לדיין. ביחס פאס מתארו הצרפתי ״רבן של כל ישראל, רב תנא, הרב החסיד הקדוש, המקובל המפורסם … שנתבש״ם שנת תקפ״ז, בן ע״ז שנה, וקבלה בידינו כי ברגע סילוקו של צדיק היה קורא ושונה וכופל פעמים רבות במירוץ עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון״. התארים ״הרב החסיד הקדוש המקובל המפורסם״ מפיו של הצרפתי מעידים על הרושם העז שעשה על דורו, דור של חסידים וקדושים.

הוא השאיר אחריו כמה יצירות: שיטה על ששת הפרקים הראשונים של מסכת פסחים. בסוף הפרק השישי כתב: ״נהייתי ונחליתי ולא יכולתי לכתוב״, משמע שכתבה בסוף ימיו. הניח אחריו תשובות רבות, וזכה לראות את בנו, ר׳ יהונתן, דיין, ושניהם חתמו על פסקי דין. ר׳ יונתן היה בנו מאשתו הראשונה בת ר׳ אברהם מנסאנו, שקראה לבנה בשם סבה, ר׳ יונתן מנסאנו, לר׳ חיים דוד הייתה השפעה גדולה על סביבתו, וגם בערים אחרות במרוקו הוא מוזכר כ״צדיק״ ולעתות צרה היו משתטחים על קברו. השאיר איגרות ושירים וקינות, הכול בכתב יד, שטרם נדפסו.

ר׳ יהודה סירירו

הבן החמישי של ר׳ מתתיה הראשון – היה חכם תלמודי גדול ומרביץ תורה. גם הוא היה מתנהג בחסידות והתענה רוב ימיו להוציא שבתות וחגים. בנים זכרים לא היו לו, אלא שתי בנות, והוא סבו, אבי אמו, של רבי אבנר ישראל הצרפתי בעל יחס פאט, שנולד לשמחה, בתו של ר׳ יהודה ולבעלה ר׳ וידאל הצרפתי. אחרי מות בעלה, ר׳ וידאל, עלתה שמחה לארץ ישראל עם אחת השיירות, וחייתה בירושלים עד פטירתה בשנת תרל״א (1871) ונקברה בהר הזיתים. אחותה הצעירה, ריינה, בתו האחרת של ר׳ יהודה, נישאה לבן דודה ר׳ חיים דוד – ר׳ מתתיהו השני. רבי יהודה ראה נחת מבנותיו ואמר: ״בנתן עריפי לי מבנן״. הוא נפטר בשנת תקצ״ה.

ר׳ יעקב סירירו

הבן השישי של ר׳ מתתיהו הראשון נולד בערך בשנת תקכ״ט ובן פ״ב שנים היה במותו בשנת תרי״א. וכך מספר עליו בעל יחס פאס: ״בואו ונחזיק טובה לעצמנו… אשר זכינו לראות רישא דעמא בסדר קדושה כזה… דהיינו בכל לילה אחר ערבית היה בא לביתו ומצא שולחן ערוך ונר דולק, פותח ס׳ השו״ע וקורא בו עד עידן ועידנין, ואחר חצות קם, ומחבר לילה ויום בתלמוד תורה, והולך ופותח בית הכנסת הוא הראשון וסדר קדושה אשר בה מתנהג בתפלתו נודע למשגב ואחר לימוד חק לישראל קובע ישיבה בש״ס ופוסקים וחכמי ישראל סובבים הודו…״ הוא מכנהו ״הרב החסיד המקובל״.

ר׳ יעקב מונה לדיין כנראה עם הרבנים בני גילו, דהיינו בערך בשנת תק״ץ. אי״ש הצרפתי סיכם את סדר יומו, ובקיצור: ״הכלל הוא שלא ראה אותו אדם בלא ספר פתוח״.מתיאורו הציורי של אי״ש הצרפתי, אנו למדים איך הצעירים של אותה תקופה התקשרו אל חכמי דורם הקשישים והושפעו רבות מהתנהגותם היום־יומית שנחקקה בזיכרונם היטב. חכמי אותו הדור מיזגו את ההלכה עם קבלה.