פעולת הנגד; המאבק על התרבות המסורתית בלשון ובשירה
ד. פעולת הנגד; המאבק על התרבות המסורתית בלשון ובשירה
לנוכח הסתערותה זו של תרבות ערב על תרבות ישראל, נראה לנו כעין נס מן השמים שהיהודים ברובם לא נכנעו אלא פיתחו שירה עברית משלהם, וכחידוש נועז — דווקא שירה חילונית. אמנם במסגרת שירת הקודש היה מעמדה של העברית איתן ומובטח, אלא שמתחום זה לא יכלה לבוא באותה שעה הישועה לתרבות ישראל. כדי להפיח בה רוח חדשה נחוצה היתה התמודדות עם השירה הערבית וספיגת כמה מיסודותיה לשם יצירה של מזיגה עברית־ערבית.
יש להדגיש כי בספרד, כמו בארצות אחרות, נמצאו יהודים שהתנגדו לכל חידוש שהוא, ואפילו אם המדובר היה בלימוד הדקדוק או בשיטות חדשות בפרשנות המקרא או התלמוד. הבלשן הדגול יונה אבן ג׳נאח התמרמר על האנשים שבזכות ידיעותיהם המועטות בתלמוד גילו יהירות ופסלו כחסר תועלת כל עיסוק בחכמת הלשון שהתפתחה כמובן בהשפעתה של הדוגמה הערבית.
הערת המחבר : ראה: יונה אבן ג׳נאח, ספר הרקמה, מהד׳ מ׳ וילנסקי, הוצאת ד׳ טנא, ירושלים תשכ״ד, עמי יא: ׳ואשר הקל מהם בחכמה הזאת יותר, ובזה לענין הזה, הנוטים מהם אל מעט מחכמת התלמוד, בעבור גאותם במזער אשר יבינו ממנו, עד אשר הגיעני [=נודע לי] על אחד מגדוליהם שהוא אומר על חכמת הלשון שהיא דבר שאין לו טעם, והעסק בה אין בו תועלת ולא הנאה, ובעליה יגע לריק, ודורשה עמל לבלי פרי שישיג ממנה׳.
אבן ג׳נאח אף ראה צורך להתנצל על שהוא משתמש בהשוואות אל הערבית בחיבוריו הבלשניים, וציין שהוא מסתמך בכך על רב סעדיה. – ראה דבריו שם, עמי יז: ׳וכבר ראיתי ראש הישיבה רבינו סעדיה ז״ל, נוהג המנהג הזה ברוב פירושיו, רצוני לומר שהוא מתרגם המלה הנכריה [=המוזרה, הטעונה פירוש] במה שדומה לה מן הלשון הערבי׳. – אפילו הוגה דעות מתון ומאופק כמו בחיי אבן בקודה נאלץ להתפלמס עם אנשים אשר אצלם ה׳מסורת׳ (הקבלה) באה במקום ה׳עיון׳ המחקרי, ואף הרמב״ם מדבר בזלזול על ׳סכל מהמון הרבנים׳. ברם מאלפים במיוחד דברי משה אבן עזרא בעניין זה:
ואחרי הזכירי [כדי לבאר את מליצות המקרא] את [דברי] הקוראן של הערבים לא שמתי לב ללקוט את הדעות הגרועות שנחלו להם אנשי הצביעות מחכמי התלמוד [=מהרבנים] של אומתנו בזמננו זה. כי ראיתי את ראשי חכמי התלמוד וגדולי תורת הדת, רב סעדיה גאון ורב האיי וזולתם מבעלי התורה, מביאים ראיות ממנו [=מן הקוראן] וסומכים עליו לפתור את תמונת ההשאלה שבדברי הנביאים, וכמו כן [הם סומכים] גם על פרושי הנוצרים במקומות הסתומים [שבמקרא]. אבל הכת הנזכרת [הרבנים] בימינו, שמה אזנה כאפרכסת ומישרת את מבטה על עניניהם הקטנים של בני האדם, ומתעלמת מהענינים הגדולים, ועל דבר שכיוצא בעברה זו אמרו קדמונינו: טול קורה מבין עיניך. והם שאמרו: כל האומר דבר חכמה ואפילו באומות העולם נקרא חכם, ומה שראוי לשמור מדבריהם [של גדולי אומות העולם] הוא התוך, החכמה ולא הקליפה הגשמית.
ברור שמצדם של המתנגדים הללו לא בא עידוד למחדשים, ואלה יכלו להגיע למבוקשם רק משום שלמדו ערבית והתעמקו בשירה הערבית. הם התכוונו לשינוי שהיה מהפכני לפי מושגי התקופה; העברית היתה אז באמת לשון קודש בלבד ולא לשון חולין ויום־יום. יהודי הגולה דיברו בשפות העמים שבקרבם ישבו, הווה אומר בתחומיה המוסלמיים והנוצריים של ספרד — בערבית או ב׳רומאנית׳. – כך מכונה במחקר שפתם המדוברת של תושבי ספרד הנוצרים קודם התגבשותה של הספרדית. היא היתה הסתעפות מקומית של השפה הלטינית המדוברת. – עובדה חשובה זו לא הוכרה עד כה בבהירות הדרושה, ועל כן ראוי להביא כאן קצת מדברי קדמונינו בסוגיה זו.
רב סעדיה מתאר לנו את המצב בזמנו במלים אלה: ׳נגלינו אף אחריו בכל שערי ארץ ואיי הימה, לא היה גוי שלא באו בו נדחינו, גם בתוכם רבינו ילדינו, לשונותם למדנו ותלט עלגתם על שפר אמרינו ולא נכון כן. נפוצת מזרחה מספרת יונית ושפת פרס, ומצרים הגו חנסית, – פירוש: ויהודי מצרים מדברים מצרית (=קופטית). חנס — מצרים, על פי יש׳ ל, ד, והכינוי שכיח בלשון הפיוט – וגם גלות בני קנז – קנז נזכר בבר׳ לו, יא. הוא בן אליפז בן עשו. הגאון מתכוון כאן בוודאי ליהודים היושבים במלכויות הנוצריות. – ובני ספרד ישיחו נועז גרי יתת כהם וכלשון עם ועם׳. בצורה חד משמעית ומרשימה מאוד נקבעה עובדה זו בדבריו של אבן גבירול, אחד מראשי האסכולה הספרדית:
הערות המחבר :
.נגלינו : כמו גלינו
אחריו : אחרי נחמיה ושבי ציון, הנזכרים לפני כן
ותלט וכו' : וחמת לשון העלגים שלהם על יפי לשוננו, ורע הדבר הזה.
וָאֵדְעָה כִּי נִשְׁמְדָה מֵהֶם שְׂפַת / קֹדֶשׁ וְכִּמְעַט הָיְתָה נֶעְדֶּרֶת
זָרָה לְשׁוֹנָם מִלְּשׁוֹן עִבְריִת וְלֹא / לִשְׂפַת יְהוּדִית הָיְתָה מַכֶּרֶת
חֶצְיָם מַּדֵּבר בֶאֱדוֹמיִת וַחֲצִי / בִּלְשׁוֹן בְּנֵי קֵדָר אֲשֶׁר קוֹדֶרֶת
והיהודים הבורים הללו, לא רק שהם משלימים עם מצב מחפיר זה, אלא מתקיפים את המשורר על שהוא מעז לכתוב בלשון מוזרה שאינה מובנת להם כל עיקר:
בִּשְׂאֵת מְשָׁלְי יְרִיבוּן / עִמִּי כְּמוֹ עִם יְוָנִי
דַּבֵּר שְׂפַת עָם וְנִשְׁמַע / כִּי זֶה לְשׁוֹן אַשְׁקְלוֹניִ
שלמה אבן גבירול, ׳נחר בקראי גרוני׳, שם, עמי 68, בתים 27-26,
יהודי ספרד דיברו אפוא בערבית או ברומאנית, ומצב זה נשאר בתוקפו עד לגירוש, אלא שעם הצטמצמות שלטון המוסלמים במדינה פחת כמובן מאוד מספר דוברי הערבית. גם לאחר השגשוג הגדול של השירה העברית לא נשתנו פני הדברים. אברהם אבולעאפיה, המיסטיקאי היהודי הספרדי הידוע בן המאה הי״ג, שנדד הרבה ממקום למקום, מדגיש שהיהודים מדברים בכל מקום בשפת שכניהם הנוצרים וכמעט אינם זוכרים את העברית.
הערת המחבר : התפזרותינו בין האומות הרבות ובין הלשונות המשונים, ששכחנו כל לשוננו וצחותה ודקדוקה, ונעדרה כמעט מפני [צ״ל: מפי] רוב אומתנו. ולולי כתיבת ספרינו היה הכל בלתי נמצא. וראה איך היהודים הדרים בין הישמעאלים מדברים בלשון ערבי כהם, והדרים בארץ יוון מדברים יוונית, והדרים בארצות הלועזים מדברים לועזות, והאשכנזים אשכנזית והתוגרמים תוגרמית וכן השאר כלם. ואמנם הפלא הגדול הוא מה שקרה ליהודים בכל איסקיליאה [=סיציליה] שהם אינם מדברים בלשון לעז ובלשון יון לבד, בלשונות הלועזים והיונים שדרים עמהם, אבל שמרו לשון ערבי שלמדוהו מימים קדמונים בעת היות הישמעאלים דרים שם׳.
הדברים הללו נאמרו בוודאי מתוך צער ורוגז, ויש בהם מן הסתם משום הפרזה. יהודי ספרד השתמשו מדי פעם בעברית כשפת דיבור, כשנאלצו לשוחח עם יהודים שלא הבינו ערבית. משה אבן ג׳יקטילה, שהיה בן זמנו של משה אבן עזרא, מוסר לנו ידיעה בעניין זה, והרי דבריו: ׳רק אנשי צרפת היושבים בגבול אחינו בני עשו אין רובם מכיר בלשון ערבי והרבה מחבבים את לשון הקדש ורגילים לדבר בה׳. נתנסה בכך גם שלמה אבן פרחון תלמידו של אברהם אבן עזרא, שבא מספרד המוסלמית לאיטליה הנוצרית ונוכח לראות עד כמה חשובה היתה העברית כלשון דיבור בשעת הדחק. באמת, אם נגדיר כלשון חיה רק שפה שמשיחים בה מידי יום ביומו משכילים ופשוטי העם כאחד, הרי העברית לא היתה שפה חיה; זוג אוהבים לא התלחש בלשון הקודש, והגנב לא ניהל בה משא ומתן בעניין הסתרת שללו. אולם יש לשאול מה היא בכלל לשון מתה. מקובל היה לראות בלשון הרומית שפה ששבקה חיים לכל חי, ואם כי השתמשו בה כלשון הוראה באוניברסיטאות אירופה עד למאה הי״ט, הרי ברור שהיא נועדה שם אך ורק לדיונים על עניינים מדעיים. אלה שדיברו בה התאמצו בכל כוחם לשמור על כללי הלשון הקלאסית ועל אוצר מליה, ללא חידושים. בניגוד להם הרי אצל משוררי ימי הביניים הלטיניים היתה הלשון הרומית עדיין חיה ומתפתחת, אפילו אם צורותיה החדשות נראו לדקדקנים כברבאריות. בימי הביניים השתמשו אפוא בשפה הזאת לא רק בספרים פילוסופיים ותיאולוגיים, בחיבורים מדעיים והיסטוריים, אלא גם לזמירות תמימות ועליזות, לשירי אהבה, יין ולעג. בוודאי היתה גם העברית, בתקופה שלאחר המקרא, הרבה יותר מאשר לשון של תפילות ושל לימוד.