דור התמורה- תמורות במעמדם של רבני מרוקו המסורתיים – משה שוקד
בהרי האטלס היתה זו המנהיגות הדתית הבלתי־רשמית, אשר כיוונה את החיים הדתיים ופיקחה על התנהגותו של הפרט. סמכותם של מנהיגים אלה התבססה על למדנותם שיצאה לה שם, על צדיקותם, ובמיוחד על זכות־אבות שלהם. לבולטים ביניהם ייחסו תכונות כריזמטיות, שאותן הביעו, למשל, בני הקהילה באמירה: ׳הם היו מדברים בשמים׳, כלומר חכמתם ויכולתם להתקשר עם הגורמים העליונים היו מעבר לתכונות אנושיות רגילות. המנהיגים הדתיים החשובים באסאמר השתייכו לשתי משפחות, או אף למה שנראה היה כשתי ׳שושלות רבנים׳ — מבני מכלוף ואמזלג. בשנים שקדמו לעלייה, היו בכל אחת משתי המשפחות שני רבנים פעילים ומכובדים ביותר, שאחד מהם צעיר מחברו. עם זאת השתתפו בהנהגת החיים הדתיים גם שתי דמויות בעלות חשיבות משנית: אחת מבני מכלוף והשנייה מבני ביטון, אשר עסקו בעיקר בשחיטה. שניים אלה היו אחר־כך המועמדים לכהונת הרב ברוממה, ועזבו את המושב כאשר מועמדותם נדחתה.
ארבעת הרבנים החשובים של אסאמר עלו כולם לישראל. לשני הקשישים ביניהם יוחסו תכונות כריזמטיות. אחד מהם, ממשפחת מכלוף, שהיה המנהיג הרוחני של אליאל, נפטר מספר שנים לאחר עלייתו. אחיו הצעיר ממנו נתמנה למשרת הרב של אליאל, אשר מרבית תושביה היו עתה עולים ממקומות שונים במרוקו ומאירופה המזרחית, ויוצאי אסאמר היו בה מיעוט קטן בלבד. המנהיג הנערץ השני היה ממשפחת אמזלג, והתיישב בצפונית זמן־מה לאחר עלייתו. הוא היה זקן מכדי שיוכל להסתגל לתנאי מוסדות השירותים הדתיים בישראל, ולכן לא נטל על עצמו מינוי רשמי. בדרך־כלל כינו אותו בשם־החיבה ׳רבי אל־עזיז׳, כלומר היקר. בהזדמנות אחת, שעה שתיארו בפני שניים מזקני רוממה את זכות־האבות של רבי אל־עזיז, העלו את הסיפור אודות סבו(רבי דוד אמזלג) ׳שהכה מכה גדולה׳ שיח׳ מוסלמי. יום אחד, כך סיפרו, עת עבר השיח׳ במקום, ראה את רבי דוד מרביץ תורה בתלמידיו. שאל השיח׳ את מלוויו: ׳מדוע עושה יהודי זה מהומה כה גדולה , חמתו של רבי דוד בערה בו, והוא קילל את המוסלמי שכוכבו יפול ארצה ויתרסק ואכן,למחרת היום נתקיימה הקללה והשיח׳ איבד את כל הונו. שמע אבותיו של רבי אל־עזיז היה מפורסם מזה דורות רבים. כשפגשתיו בחתונה, שבה השתתפו רבים מאנשי רוממה, סיפר לי שסב־סבו הזהיר את בני קהילתו טרם מותו, שלא יעקרו ממקום הולדתם עד שיתגלה מעיין תחת העץ שבקרבת בית־הכנסת. לאחר ימי דור, כאשר אמנם נתגלה מעיין במקום האמור, יצאו בני הקהילה והתפזרו בסביבה, וכך הוקמו אסאמר ויתר הקהילות היהודיות שבאותו אזור. זקן אחד מבני משפחת ביטון סיפר לי, שרבי אל־עזיז היה נוהג לסובב בקהילות היהודיות הסמוכות לאסאמר במשך ימות החול, אולם תמיד היה שב לביתו בערב שבת, אפילו היה במרחק של שמונה ימי מסע. כלומר, היתה לו קפיצת הדרך.
כאשר חלה ברוך מכלוף, לקחו גיסו לבית־החולים בעיר הקרובה, אולם הרופאים לא עלה בידם לאבחן טיב מחלתו ושלחוהו לביתו. השניים חזרו לרוממה, והגיס יצא לצפונית להתייעץ ברבי אל־עזיז. הרב גילה לו שברוך חלה, ׳כאשר פגע בטעות במישהו שאוהב אותו׳. הוא שלח לברוך קמיע, שענידתו תביא לו מרפא. כשסיפרו את הדבר לברוך, נזכר שבחצות ליל שבת שמע קולות מוזרים עולים מדיר הכבשים. הוא קם ממיטתו, יצא לדיר וחבט בכבשים עד שנרגעו. למחרת חלה. לכל אדם, המשיך ברוך, יש מתחת לאדמה כפיל בן־גילו. מהודעתו של אל־עזיז הבין ברוך, שעת חבט בכעסו בכבשים דרך על כפילו הדואג לשלומו. כששב ברוך לביתו, עקב כפילו הנפגע אחריו. כל מבט של הכפיל חדר לגופו של ברוך והכאיב לו כדקירת סכין. במקרה זה הוכיח עצמו רבי אל־עזיז לא רק כרואה נסתרות, אלא גם כבעל יכולת להתקשר עם רוחות שלא מן העולם הזה.
בין המספרים היו שהוסיפו, כי באסאמר היו רבנים נוספים חשובים כרבי אל־עזיז, ואפילו דגולים ממנו. הנערצים ביותר היו שני רבנים מבני מכלוף, שאחד מהם נפטר זמן קצר לפני העלייה לארץ, והשני נפטר באליאל. אך מאז פטירתם נותר רבי אל־עזיז נכבד מכל רבני אסאמר.