תולדות היהודים בארצות האסלאם

לוב

בדרך־כלל נהנו יהודי לוב (אנו מתייחסים כאן בעיקר לאיזור המערבי של הארץ — טריפוליטניה, שבה התרכז חלק הארי של היישוב היהודי) מיחס הגון של השלטונות, ובמיוחד בימי השושלת הקארמנלית (1711 —1835). בתקופה שקדמה לעלייתה של שושלת זו לשלטון גברה אומנם האנדרלמוסיה בארץ. בשנת 1705 צרו התוניסאים על העיר טריפולי, דבר שהסב סבל רב לתושבים, וליהודים בכללם. (בשנת 1711, למשל, נטפלו לחוכר המסים רחמים ארביב בתואנת שווא, כאילו הסתיר כספים השייכים לאוצר המדינה והוא הומת בייסורים קשים.) אך ביסוס שלטונם של הקארמנלים הביא לשיפור במצבם של היהודים, והם נטלו חלק נכבד במיסחר שניהלה לוב עם ארצות אירופה. בסוף המאה ה־18 חלה ירידה במעמדה המדיני של השושלת. תמורה זו נוצלה על־ידי הקורסאר האלג׳ירי עלי בורגול, והוא השתלט בשנת 1793 על טריפולי. גם תחת כיבוש זה סבלו היהודים רבות.

שלטונה הישיר של תורכיה בלוב, שהחל בשנת 1835, הביא עימו הקלה נוספת במצב היהודים: ״הממשלה הטורקית מילאה אחר התנאים, לא נשמע בארץ קול נוגש מסים כבדים.. הגם (נוסף לכך) כי ממשלת תוגרמה (תורכיה) נתנה חופש ושווי זכויות, בלתי שום הפרש…״(מ׳ הכהן, הגיד מרדכי, ירושלים, תשל״ט, עמי 131). ואכן, ממשלת תורכיה ביטלה כמה מתקנות האפליה כלפי יהודים בשלהי המחצית הראשונה של המאה ה־19, וזאת ברוח הרפורמות שיצאו באותן שנים מ״השער העליון״.

תוניסיה

גם בתוניסיה זכו היהודים למעמד יציב וליחס נוח מצד השלטונות, אם כי אף כאן היו תקפים תנאי החסות כלפי המיעוטים הדתיים. התגבשותה של השושלת החוסיינית, ששלטה בארץ זו ברציפות משנת 1705 ועד שנת 1957 (משנת 1881 בחסות צרפת), והדרך שבה ניהלה את ענייניה הכלכליים, הביאו לשיפור ניכר במעמדם החברתי ובמצבם הבטחוני של היהודים. רק פשיטות מבחוץ(במיוחד מכיוון אלג׳יריה) הפרו את בטחון האוכלוסין, ובכלל זה היהודים, ופעמים, כגון בפשיטה על תוניס בשנת 1736, נגרמו להם נזקים כבדים. אך ככלל ניתן לומר שבמאה ה־18 לא היו פגיעות ביהודים כקבוצה. יהודים לא מעטים זכו גם בחסותן של מעצמות אירופה, ובמיוחד צרפת. יש להניח, איפוא, שההתייצבות במעמדם הבטחוני והחברתי של יהודי תוניסיה — שנעוצה בעיקר ביציבותו היחסית של השלטון וביכולתו לכפות את סמכותו על חבלי ארץ ניכרים — היא היא שתרמה לביסוס היישוב היהודי בתוניסיה ולפעילות הכלכלית והתרבותית הערה שעדים לה במאה הי18 בארץ זו.

כללם של דברים, במאה ה־18 אנו עדים לתמורות מסויימות במצב המדיני והבטחוני של היישוב היהודי במגרב, מזרחה למארוקו: באלג׳יריה ובמצריים היו מעלות ומורדות, כתוצאה מהמאבק הפנימי על השלטון, שממנו סבלה אומנם האוכלוסיה כולה, אך לגבי היהודים היו תוצאותיו חמורות במיוחד. לעתים תוצאות אלו ניכרו בירידה הגדולה בפעילות הכלכלית של יהודי מצריים, שחלה בימי עלי ביי, ובימי הפרעות החמורות שהתחוללו בראשית המאה ה־19 ביהודי אלג׳יר. לעומת זאת, אנו עדים להתייצבות במעמדם של יהודי תוניסיה ולוב. סבלם של אלה נגרם בעיקר בעת פלישות של כוחות מבחוץ. אך אלה כאלה, מצבם היה תלוי בראש ובראשונה ביציבותו של השלטון המרכזי ובתפקידים שהם עצמם מילאו בכלכלת הארץ.

 היהודים הזרים

גורם נוסף בקביעת מעמדם של חלק מהיהודים באפריקה הצפונית אופייני במיוחד לתקופה שבה אנו עוסקים: אומנם, כבר במאות ה־16 וה־17 גילו מעצמות אירופה עניין מיוחד באפריקה בכלל ובחלקה הצפוני בפרט, אך מגמה זו גברה במיוחד במאה ה־18 ולשיאה הגיעה במאה ה־19. ראשיתה בהתיישבותם של סוחרים — וביניהם יהודים בעלי נתינות של מדינות זרות — במיוחד מערי איטליה ומערב אירופה: הם באו לאפריקה הצפונית ובעיקר לאלג׳יר, לתוניס, לטריפולי, לאלכסנדריה ולערי החוף במארוקו. לסוחרים אלה ניתנו זכויות שהבדילום לטובה מתושבי המקום. הם קיבלו הנחות במסים או אפילו פטור שלם, הורשו להתלבש כאירופאים, לדור בכל חלקי העיר ולצאת את הארץ ככל שיחפצו, קיבלו הנחות במכסים, סיוע בסחר ועוד ועוד. כאמור, היתה תמורה זו קשורה באינטרסים כלכליים של המגרב ושל ארצות אירופה כאחד, ובעקבותיה בא גידול בהשפעה המדינית האירופית ובפיתוח שיטת הקפיטולציות. היהודים המתיישבים הללו נקראים במקורות רבים ״פראנקים״. מלה זו, שבשפות לטיניות פירושה ״חופשיים״ באה להעיד על כך שהיו ״בני חורין, ודינם כדין הסוחרים הזרים נתיני הנסיכים של ארצות מוצאם… מיד עם הגיעם ימהרו היהודים הזרים לשים עצמם תחת חסותו של הקונסול הצרפתי, ודברי ריב בינם לבין עצמם או בינם לבין הצרפתים, יבוא לפני קונסול זה למישפט…״(לוג׳יי די־טאסי, דברי הימים של מלכות אלג׳יריה, [ספרדית], מדריד [חסרה שנת דפוס], עמי 74). דברים אלה מפרי עטו של קצין ימיה צרפתי מתייחסים ליהודי אלג׳יר באמצע המאה ה־18, אך נכונים הם ביסודם גם לגבי היהודים הזרים בתוניסיה, ובמידה זו או אחרת אף לגבי היהודים הזרים בלוב, במצריים ובמארוקו. פעמים פרצו סכסוכים בין ארצות אירופה לבין ארצות אפריקה הצפונית על רקע זכויות אלה. במיוחד נודעה פרשת הכובעים האירופיים בתוניסיה בשנת 1823: מיספרם של המבקשים להימלט מן האפליה שבחבישת הכובע היהודי(מעין כיפה מוגבהת) השחור הלך וגדל. בעקבות זאת הורה הביי לכל יהודי תוניסיה, גם אם היו נתינים זרים או נתינים בחסות קונסולים מאירופה, לחבוש את הכובע היהודי. הוראה זו, שבעקבותיה התרחשו כמה תקריות, שבהן נאסרו יהודים נתיני אנגליה וטוסקאנה, גררה התערבות נמרצת של ארצות אירופה. שאלת הזכויות המיוחדות ליהודים הזרים ומגמתן של מעצמות אירופה להתערב לטובת נתיניהן תלך ותחריף לקראת אמצע המאה ה־19, ולא רק בתוניסיה ומצריים, אלא גם במארוקו.