החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש תמורות בין השנים 1939-1901 – אלישבע שטרית

 

א. מאפייני הקיום של האשה בחברה המסורתית

אשה לובשת את השמלה הגדולה

אשה לובשת את השמלה הגדולה

עד לראשית המאה העשרים שמרה הקהילה היהודית של מראכש על צביון מסורתי ושמרני בכל תחומי החיים, ובכלל זה באורח חייה של האשה. בהשפעת החברה המוסלמית, שבקרבה חיו היהודים במשך מאות שנים, נקבע מקומה של האשה בשכבה הנמוכה של החברה ביחד עם הילדים והמשרתים.

  1. 1. היחס אל הילדה גמשפהה

מיום הלידה ניכר היחס המפלה של המשפחה ושל החברה כלפי הבת. לידת בן התקבלה תמיד בשמחה ואילו לידת בת נתפסה כמעמסה ואפילו כאסון, במיוחד אם המשפחה הייתה מרובת בנות. הדאגה העיקרית של ההורים ביחס לבת הייתה למצוא לה חתן ולהשיאה מוקדם ככל האפשר. אכן, נישואי הבוסר אפיינו את כל בנות הקהילה ללא הבדל של מעמד כלכלי או חברתי.

התופעה של נישואי בוסר הייתה נפוצה ומושרשת במסורת המקומית עד כדי כך, שאם ההורים לא הצליחו להשיא את בתם כשהגיעה לפרקה, בגיל שתים־עשרה או שלוש־עשרה שנים, היא עלולה הייתה להישאר ברווקותה או להינשא לאדם זקן. מצבן של הילדות היתומות היה חמור אף יותר, כי אותן נהגו לקדש בהיותן בנות שבע או שמונה לגברים מבוגרים מאוד או לבעלי מום. הסיבה לכך הייתה שבמקרה כזה משפחת הכלה פטורה מההוצאות הכספיות הנדרשות לחתונה ולנדוניה.6

הערת המחברת : היו אבות אשר נהגו לרשום את תאריכי הלידה של ילדיהם בפנקס משפחתי או בתוך סידור התפילה. ליד שם הבן הם הוסיפו ברכה מיוחדת לאריכות ימים, לבריאות טובה וו' ואילו ליד שם הבת הם ציינו את תאריך הלידה ותו לא. על פי פנקס משפחתי של יעקב דהן מסוף המאה התשע־עשרה. כמו כן, את ילדותו של הבן ליוו טקסים חגיגיים (בנוסף לברית המילה ולבר המצווה) שנועדו לשמור עליו מפני מזיקים. הטקסים השונים הבליטו את מרכזיותו של הבן במשפחה ובה בעת את חשיבותה המשנית של הבת. על טקסים אלה ראה, רפאל בן שמחון,יהדות מרוקו, הווי ומסורת, אורות המגרב תשנ״ד, עמי 79-55,53-31, 128-119, 151-149.

במשפחות עניות נהגו להוציא את הילדה כבר בגיל שבע או שמונה מן הבית כדי לעזור בפרנסת המשפחה. על פי רוב עבדה הילדה כמשרתת בבתי עשירים או כשוליה אצל ״המעלמה״.- ה״מעלמה״ ( = המומחית) הייתה תופרת מבנות המעמד הבינוני של הקהילה, שריכזה בביתה קבוצת בנות ולימדה אותן את מקצועות התפירה.

  • הבן, לעומת זאת, הוצא לעבוד רק לאחר שמלאו לו שתים־עשרה או שלוש־ עשרה שנים, לאחר שלמד מספר שנים בצלא [ = חדר] – פירוש המילה ״צלא״ בערבית יהודית הוא תפילה. גם בית כנסת נקרא בערבית יהודית ״צלא״. על פי רוב התקיים לימוד הבנים בבית הכנסת, לכן החדר במרוקו כונה גם הוא ״צלא״.

 ככלל נועד הלימוד אך ורק לבנים. במראכש התקיימו עשרות ״צלאואת״ [ = חדרים] פרטיים, תלמודי תורה ציבוריים וישיבות לרוב. מספר לא מבוטל ממוסדות חינוך אלו מומנו בידי הקופה הציבורית של הקהילה. למען הבנות לא היה קיים שום מוסד ללימוד לא פרטי ולא ציבורי. כאן נהגו כמו במקומות אחרים, על פי ההלכה של רבי אליעזר שפסק ״כל המלמד את בתו תורה — כאילו מלמדה תפלות״(משנה סוטה ג,ד). בכך נחסמה בפני הנערה האפשרות ללמוד ולגלות את יכולותיה האינטלקטואליות.

התפיסה של ״כל כבודה בת מלך פנימה״ נשמרה בקפידה בחברה השמרנית של מראכש. מהיום שהגיעה הנערה לפרקה נאסר עליה לצאת מהבית וכל חריגה מנורמה זו נחשבה לפריצות העלולה לחבל בשידוך. יתר על כן, לנוכח תופעת נישואי הבוסר, מיום שהתארסה אפילו אם בת שבע או עשר שנים, כבר לא נחשבה ילדה ועל אף גילה הצעיר נאסר עליה לצאת מפתח הבית. גם נשים נשואות לא נהגו לצאת מביתן ואם נאלצו לצאת (לטבילה במקווה או לביקור אצל קרובי משפחה) מעולם לא עשו זאת בגפן.

ארכיון כל ישראל חברים (להלן: ארכי״ח) תיק: France xiv F 25 Maroc, קוריאט לנשיא כי״ח (להלן לנשיא) 13 באוגוסט 1902. בכל המסמכים לא מצוין שמה הפרטי של הכותבת, אלא רק שם משפחתה.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

ינואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר