ויהי בעת המלאח – יוסף טולדנו – משפחת בן עטר.

  משפחת בן עטר.ויהי בעת המללאח

משפחת בן עטר היא אחת מהמשפחות המיוחסות והמכובדות ממגורשי ספרד שהתיישבו במרוקו. תחילה ישבו בני המשפחה, כרוב המגורשים, בעיר הבירה פאס ולאחר מכן התפצלו בני המשפחה לענפים שונים בסאלי ומכנאס, תוך שמירת קשר ביניהם. בימי מולאי איסמאעיל יחסים אלו היו עדיין הדוקים ובני המשפחה נעו מעיר אחת לשניה לפי הצורך בניידות מפתיעה, אם נזכור את תנאי התחבורה וסכנות הדרכים בימים ההם. משה בן עטר נולד בסאלי למשפחה מכובדת שבניה נודעו בתורה ובמסחר. אביו שם-טוב היה נגיד הקהילה וניהל יחסי מסחר מסועפים עם אירופה במיוחד אנגליה, בשותפות עם אחיו רבי חיים בן עטר הזקן ( כך קוראים לו כדי להבדילו מנכדו ותלמידו רבי חיים בן עטר בעל " אור החיים " ). בסוף ימיו הוטלו על יהודי סאלי גזירות קשות על ידי המושל המקומי ורבי שם-טוב נאלץ לעקור מעירו ולמצוא מקלט במכנאס ליד בנו משה ושם מצא את מותו בשנת 1705.

משה, שהיה כמסורת המשפחה, סוחר, התיישב תחילה בעיר תארודאנת ושם רכש את אמון המלכה ובנה, מולאי זידאן – אחד מעשרות בני מולאי איסמאעיל. כשרונותיו הפיננסים הגיעו עד לאזני המלך שתמיד שמע בקולה של אם מולאי זידאן שהיתה האהובה בנשי בית הנשים הענק שלו. המלכה המליצה על משה בפני מולאי איסמאעיל שקרא לו לבוא למכנאס בתחילת המאה השמונה-עשרה. הוא נהפך לספק הארמון בתכשיטים וסחורות אחרות. שמו כסוחר הלך לפניו עם שותפו ראובן בן קיקי ועושרם היה לאגדה – אגדה מסוכנת שסכנה לא פעם את חייהם ודחפה המלך מעת לעת להטיל עליהם קנסות מבהילים שהותירו אותם ללא פרוטה. אולם מרוב כשרונותיו ידע תמיד למצוא מחדש שביל ללבו של המלך שלמרות הירידות והעליות שמר לו אמונים כל ימי חייו הסוערים. הוא נתן תנופה למסחר עם אנגליה ועל כן נחשב לחסיד הקו האנגלי בניגוד לקו הפרו-צרפתי של יריבו ולאחר מכן חתנו – אברהם מימראן.

כשרונותיו לא הצטמצמו למסחר והוא רכש את אמונו של הסולטאן שהטיל עליו שליחויות מדיניות עדינות ביותר. תרומתו היתה למשל מכרעת בהצלחת שיחות השלום עם אנגליה שהביאו לחתימת חוזה סחר ושלום בשנת 1721. היחסים בין שתי המדינות הידרדרו באמצע המאה השבע-עשרה לאחר כיבוש תנז'ה על ידי האנגלים. המרוקאים לא שקטו ולא נחו עד לסילוק  האנגלים מעיר הנמל ב 1688. המתיחות ביחסים עודדו  את שודדי הים בסאלי לתקוף אוניות משא אנגליות ולהרבות בשבויים כדי לקבל תמורתם כופר נפש. שאלת פדיון השבויים הרעילה היחסים בין שתי המדינות עד שבשנת 1717 נפתחו שיחות השלום שכמעט והוכתרו בהצלחה. המכשול האחרון היתה דרישת מרוקו לקבל תמורת השבויים כמות מסויימת של אבקת שרפה. משה בן עטר היה בין מנהלי שיחות אלה שנכשלו בגלל עמדתו הבלתי מקצועית והבלתי מתפשרת של הנציג האנגלי, אולם, משה שהיה מעוניין ביותר בחידוש המו"מ המשיך במאמציו אצל האנגלים בעזרת שותפו ראובן בן קיקי ומספר מתווכחים יהודיים בהולנד ובאנגליה. השיחות התחדשו בשנת 1721 הודות לעקשנותו של משה הסתיימו הפעם בחתימת חוזה שלום. בניגוד לאברהם מימראן זוכה משה במעמד רשמי והוא בין החתומים על ההסכם כ" גזבר הוד קיסרותו ". נוסח ההסכם משנת 1721 ישמש להבא בסיס לכל החוזים בין שתי המדינות במשך כל המאה השמונה-עשרה. כמקובל באותם הימים מעריפים האנגלים מתנות על אדריכלי הצלחת השיחות ובראש וראשונה משה בן עטר וכמובן גם הנגיד אברהם מימראן וראובן בן קיקי, אברהם בן עטר, אחי משה.  שנה לאחר מכן ניהל משא בהצלחה השיחות לפדיון שלוש מאות השבויים האנגלים הנותרים והיה גם מעורב במו"מ לשחרור השבויים ההולנדים.

ניהול עניני החוץ של המדינה מעיד כאלף עדים על גדולת מעמדו בעיני המלך. מסופר שבשנותיו הראשונות במכנאס עלה קרנו עד סיכון מעמדו של הנגיד אברהם מימראן. היריבות ביניהם היתה כה חריפה עד שיום אחד הלך משה והציע למלך סכום נכבד כדי שיסלקו מהחצר. לא איש כמולאי איסמאעיל ידחה הצעת שלמונים, אולם במקום להרחיק מפניו את אברהם קרא לו וסיפר לו על הצעת משה. בו במקום הציע אברהם סכום כפול לאותה משימה. המלך כנראה קיבל את ההצעה, אולם היה יותר מדי זקוק לשניהם ואמר להם " טפשים שכמוכם, תפסיקו היריבות ואתה אברהם תן את בתך למשה " וכך היה.

לאחר מות אברהם מימראן הוא נתמנה עם שותפו ראובן בן קיקי לנגיד הקהילה, מינוי שלא התקבל בברכה על ידי הקהילה אם להאמין לכתבי הרבנים. " אימתם היתה מועלת על הבריות ואין מי שיתן להם כתף כי הוא ואחיו נחשבו לראשי הדור ומנהיגו " ( יעב"ץ, משפט וצדקה ליעקב )

" המלך לא העמיד את זה האחרון ( ראובן בן קיקי ) לנגיד מפני חריפותו וחכמתו, רק שידע שהוא ורבי משה בן עטר היו רעים ושותפים יחד, ידועים ואמידים בנכסים, ומחמת הנכסים העמידו " ( רבי מרדכי בירדוגו ). בהזדמנות אחרת קומם הנגיד משה את הקהילה נגדו כאשר חנך בית כנסת ( שהיה ידוע בימינו כבית הכנסת הלביאה ( ובו חידוש מהפכני – עזרת נשים לראשונה בתולדות העיר, אבל מי היה יכול לעמוד נגדו.

סופו היה מר ככל משרתי המלך ההפכפן. בשנת 1717 הטיל עליו ועל שותפו קנס עצום בסך 50.000 כיכרות כסף. הם מכרו את כל רכושם כדי לשלם את הקנס. אולם לאחר מכן התאושש וחזר לחצר המלך ובשנת 1724 מינה אותו כנגיד הקהילה היהודית, משרה שלא החזיק בה זמן רב כי מת שנה לאחר מכן.לא נשאר מאומה מהעושר האגדי כפי שיווכח על בשרו חתנו, רבי חיים בן עטר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
ינואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר