קליטתו של נוער דתי ומסורתי במסגרות לא־דתיות מארץ המוצא לארץ־ישראל-ישי ארנון

ועדות מיון והגדרה לא פעלו כלל בארצות המוצא עד שנת 1955. זאת ועוד, שליחי עליית־הנוער במרוקו ובתוניסיה היו יוצאי מפא״י, ובעיקר יוצאי המפלגה הפרוגרסיבית. התוצאה היתה שתהליכי המיון וההגדרה, שהתבצעו ללא גורמי בקרה ואיזון, הושפעו לעתים משיקולים זרים של השליחים. לדוגמה, שליחי עליית־ הנוער חברי המפלגה הפרוגרסיבית דאגו להבטחת מכסת נוער למוסדות תנועתם, שחלקם היו ״מסורתיים״.

• הערת המחבר : על שיקולים זרים, ראה: ״מה שנוגע לשמירה על חלקנו במיץ, שעלי לעשותו במרוקו, אני מניח שתסמוך עלי בנקודה זו״, מרגלית לגולן, 6.6.1953, א״מ, מ/13/16, ראה שם גם תכתובת ביניהם בחודשים מאי-יוני 1953, וכן מכתב משה [שדמי] למזכירות העליונה של ״הנוער הציוני״, 24.3.1953, א״מ, נ״צ/37/6: בלומנפלד לאומנסקי(לעיל הערה 5): הנ״ל לקול (לעיל הערה 17).

פיזור הנוער במרסי ובארץ הסתבך לעתים בגלל תקלות תקשורת. לדוגמה, רשימות העולים ובהן פרטים הנוגעים להגדרתם ולהכוונתם בארץ הגיעו באיחור, ולפעמים לאחר פיזור הנוער. היו מקרים של חוסר התאמה בין המידע שהגיע ארצה מארצות המוצא, לבין זה שהגיע ממרסי לגבי אותם עולים, והדבר גרם לשיבושים בהכוונתם למסגרות קליטה מתאימות להם.

בגלל היעדר מידע מתאים נהגו במרסי לכוון נערים שהוגדרו כ״מסורתיים״, למסגרת חילונית, וכך ציין מרגלית: ״עד עכשיו התחנכו בקמבוס המסורתיים והחופשיים ביחד ונשלחו בקבוצות אחידות, היות והגדרה כזו, לפי ההחלטה של המחלקה לא הובאה לידיעת אנשי קמבוס״.

ועדות המיון פעלו במחנות המעבר בארץ, אך לא ברציפות, וחסרונן הורגש בעיקר בתקופת העלייה ההמונית. נראה כי גם לאנשי עליית־הנוער בארץ לא היו ברורים הקריטריונים והדרכים המתאימים למיון ולהגדרה של הילדים והנערים שעלו מארצות המזרח, ובכללם מארצות צפון אפריקה. כך עולה מהדיונים הרבים שיוחדו לעניין זה במסגרות עליית־הנוער והסוכנות. התוצאה היתה, שנערים דתיים ומסורתיים נשלחו ללא הגדרה או עם הגדרה מוטעית למסגרות שלא התאימו להם.

מדיניות עליית־הנוער לגבי הכוונת הנוער העולה עודדה את התפתחות התופעה הנדונה. מדיניות זו כללה שלושה עקרונות: (א) בפיזור הנוער העולה צריך להתחשב באפשרויות הקליטה, כלומר במקומות הזמינים לקליטה; (ב) חובה לשתף את כל זרמי ההתיישבות בקליטת הנוער מצפון־אפריקה; (ג) חלק ניכר מהנוער העולה מצפון־אפריקה אינו דתי, אלא ״מסורתי״. עקרונות אלה יבוארו בהמשך.

הנוער העולה במסגרות לא־דתיות — תגובות ושמועות

הנהלת עליית־הנוער דרשה מכל המשקים והמוסדות הלא־דתיים הקולטים נוער עולה, לכבד את המסורת ולאפשר לנוער לשמור על אורח חייו המסורתי. הקיבוצים נדרשו לא לגדל חזירים ולא להעלות לחם על שולחן פסח! אבל נראה שההיענות לדרישותיה היתה מעטה. משה קול, ראש עליית־הנוער, התלונן: ״אני בכל פעם פונה למשקים שינהגו בזהירות ולא מקשיבים לי […] אחרי כל פסח יש לי סקנדלים […] כל פעם אני נתקל בדברים מזעזעים כאלה […] אינני מוצא אוזן קשבת״.

במוסדות ה״מסורתיים״ לא נשמרו עיקרי המסורת. יצחק גולן הכיר אותם מקרוב, וכך כתב: ״כל עין פקוחה יותר תראה שהמוסדות שלנו, אם כי הם יפים רחוקים לספק את הרגש הדתי מסורותי של מרוקאי. יותר מזה המטבחים שהם לכאורה כשרים למעשה אינם כאלה […] את האוירה המסורתית במוסד חינוכי יכולים להשליט אנשים אשר בעצמם הם מסורתיים״. הנוער הדתי או המסורתי שהגיע לקיבוצים לא־דתיים נחשף לעולם חילוני מנוגד לעולמו הקודם. במידה מסוימת הדברים נכונים גם באשר לנערים דתיים שנקלטו במוסדות ה״מסורתיים״. תגובותיהם היו מאי־נחת ועד זעזוע נפשי. מהם שהסתגלו לסביבתם במוקדם או במאוחר, מהם שעמדו על טעותם וטענו שרימו אותם, ודרשו לעבור למקום דתי או ״מסורתי״. היו גם תופעות הפוכות, כלומר נערים שהגיעו למסגרות דתיות, ודרשו לעבור למסגרות ״מסורתיות״ או חילוניות.

ילדים ונערים במרסי ובארץ שלחו מכתבים למשפחותיהם שבארצות המוצא. הם סיפרו על חייהם ועל סביבתם החילונית ותיארו חוויות ומצוקות. תגובות ההורים היו נזעמות: ״אדם אחד קרע קריעה על שבנו עלה בקבוצה בת 20 איש לקיבוץ מפ״ם״. רבים הגיבו כאילו חרב עליהם עולמם, ובפרט כשהבחינו שבנם הושפע מאוד מסביבתו החילונית.³¹ דוגמה לכך היה הנער שמעון, בן למשפחה דתית ממרוקו, שנקלט בקיבוץ גשר. במכתב לאחיו שבצרפת הוא כתב:

חשבתי בהתחלה להמשיך בחינוך הורי אבל לא יכולתי. זה כאילו טבעי מאד לבוא ישר ולהיות בקיבוץ שם התנאים טובים יותר. החיים ערים, הכל מתקבל על הדעת […] האדם נולד הוא […] נהפך כמו אותם האנשים הנמצאים במחיצתו, הוא לומד מהם. אילו הייתי עוד בצפרו או בצרפת אתך יחד אז בטח שהייתי באופן אינסטנקטיבי הופך לדתי כמו שהסביבה אומרת, אבל התנאים גרמו לי כך שאני נמצא בארץ־ישראל […] אני רואה כאן שרוב הגדולים והחכמים הם לא־דתיים ולכן למה להיות בין המיוחדים והיחידים שעוד שומרים על הדת, אדם דתי לא יכול להוכיח לי הרבה דברים בזמן שאדם בלתי דתי יוכיח לי הרבה מאד, למשל בחוץ לארץ ידעתי והאמנתי שה׳ הוא המביא את הגשם […] אבל כאן, כל ערב אתה יכול לשמוע ברדיו אם ירד גשם או לא, וזה תמיד נכון ושנית הצליחו אנשי מדע גדולים ליצור גשם מלאכותי […] ספרי התנ״ך המספרים פלאים […] כאן מסבירים לנו כל מעשה איך שהיה באמת ואיך שמתקבל על הדעת בלי שום קשר עם אלוקים.

הערות המחבר : ישיבת הנהלת הסוכנות, 28.9.1953, אצ״מ, 8₁₀₀/90 (משם הציטוט)¡ ״אני ראיתי את המכתבים […] בשעה שקראתי את המכתב, נפל דמי בקרבי ראיתי את האיש יושב ובוכה: מה אתם עושים עם הילד שלי״, עדות גולד בישיבת הנהלת הסוכנות

[1]          מכתב שמעון מקיבוץ גשר, לאליהו, 18.4.1954, נספח למכתב חברי משרד עליית־הנוער הדתי בצפרו לקול [1954], גצ״ד, 15/1 תשי״ד.

מכתבי הילדים נמסרו לרבנים והופצו ברבים. הם הזינו שמועות שונות ברחבי צפון־ אפריקה: על נוער דתי, ובתוכו בני רבנים, שנקלטו במסגרות חילוניות ואנטי־דתיות ועל תופעות של זלזול במסורת הדתית, כגון זריקת תפילין, אי־קיום בר־מצווה לנערים, עבודה בשבת ובחג, אכילת טרפה ואכילת לחם בפסח. השמועות גברו בדרך־כלל לאחר יום כיפור וחג הפסח.

מפיצי השמועות היו יורדים מהארץ לצפוךאפריקה, מבקרים דתיים מצפון־ אפריקה שהגיעו לארץ ואף העיתונות הדתית בארץ. אליהם נוספו חוגים חרדים קיצוניים מהארץ ומחו״ל, ששלחו כרוזים ומכתבי פלסתר נגד עליית־הנוער. בעקבות התופעה הנדונה והשמועות הנ״ל נוצרה תסיסה חזקה בחוגים דתיים בארץ ובחו״ל, והם יצאו למאבק לחיסול התופעה.