דרך פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל – חיים ביינארט

 

אנוסים בדין האינקויזיציההעדים והעדויות הם שהביאו למעשה לתוצאות הרצויות לתביעה והדרושות לה. משום כך מיעוט המעונים על־ידי האינקויזיציה בשנות ישיבת בית־הדין בסיאודד ריאל. חדר־עינויים ודאי שהיה קיים, אלא שלא נזקקו לו. כידוע, נזקקו לעינויים כשלתביעה חסדו עדים והוכחות והיא היתה תלויה בהודאתו של הנאשם עצמו. נמצא ששיטת העינויים בהשגת הודאות הלכה והתגברה במאה הט״ז, ואף נראה שמספרם של הנידונים על עוון התיהדות פחת והלך באותה מאה לעומת מספר נידוני סוף המאה הט״ו. לכן גם נמצא בתיקי המאה הט״ז, שהנתבע לדין נדרש לספק אינפורמציה על עצמו ועל משפחתו, והיתה נערכת לו רשימה גיניאלוגית. באותה תקופה גם נזקקו לאינפורמציה שנאספה ביחס לנאשמי סיאודד ריאל, בימי תקופת־החסד, ובית־הדין החליט אז שלא להביא אותם אנוסים לדין על אותן עבירות. עתה, שחשדו בהם, צורפו גם עניניהם הישנים שעליהם אפילו התודו בתקופת־החסד וזכו לכפרת עוונות. במאה הט״ז אף הוכנס סוג אנשים נוסף שנועד לעינויים: עדים, שהיה חשד כלפי עדותם שהם מסתירים משהו מן האינקויזיציה. דרך מיוחדת זו להשגת אינפורמציה מראה כמה העריכה האינקויזציה את העינויים כשיטה לקבלת ידיעות על הנתבע על־ידיה לדין. אם הכחיש הנאשם כבר במעמד הראשון את דברי התובע, נתנו השופטים פסק־דין־ בינים להבאת ההוכחות. לנאשם ולמערכת הסניגוריה שנתמנתה לו ניתן העתק מכתב־התביעה, ואף זה לפי החלטת השופטים. בדרך־כלל אפשר לומר, שמבנהו של ההעתק ודרכי השמטת שמות העדים והנסיבות שבהן קוימו המצוות נשמדו בכל השנים. ואם נחפש בהם תמורות ושינויים, הרי שהללו הם בכיוון להחמרה. במאה הט״ז הקפידו במסירת תוכן העדות והוסיפו שהעד הושבע כדין וציינו רק את החודש ואת השנה שבהם נמסרה העדות. כן צוין מועד השבועה (חודש ושנה), אבל התאריך המדויק של היום שבו ניתנה העדות הושמט, כפי שהושמטו, כאמור, כל המסיבות שהיתה בהן אחיזה כלשהי לזיהוי העד. פירוט זה של חודש ושנה ספק אם העלה משהו כלפי הנאשם, והוא אך בא לשו1ת להעתק העדויות צורה מדויקת יותר. ודאי שהיו לאינקויזיציה שיקולים לנהוג כך ולא אחרת, כנראה כדי להקדים תשובה לטענות הסניגוריה על עדים שלא הושבעו כדין ועל הפיקטיביות של עדותם.

להבאת ההוכחות נקבע מועד של שלושה, ששה או תשעה ימים, הכל לפי הצודך. הסניגור והנאשם השיבו לטענות כתב־התביעה בנאום ראשון והגישו שאלון שעל­ פיו ביקשו שייחקרו עדיה של הסניגוריה, לאחר שהוצגו וד,ושבעו כדין ונחקרו. לאחר טיעון ראשון זה ניתן פסק־דין להבאת הוכחות. פסק־דין זה הוא sentencia de.prueva קודמ־לכן הצהיר הסניגור שסיים את טיעונו, ולתובע ניתן מועד להבאת הוכחותיו. פסקי־דין אלה נתקבלו בצירוף הנוסחה הקבועה: salvo jure impertinentium et non admitendorum. כוונתה של נוסחה זו להורות שפסק־ הכינים שניתן הוא בלי זכות להביא במשפט טענות או הוכחות שאינן נוגעות למשפט הנידון גופו, וכן שבית־הדין יוכל לקבל דברים שונים ולדחותם.71 אף לא ישפיע פסק־דין הביבים במאום על פסק־הדין הסופי. נוסחה זו היא ירושה מסדרי־הדין האזרחיים שהיו נהוגים בספרד ונתקבלו על שיטת הדין של האיבקויזיציה. דק לאחר־מכן הוצגה הוכחת התביעה בהבאת העדויות בתיק המשפט ואישורן מחדש על־ידי העדים שנקראו למעמד הדין והושבעו. התובע, אם לא הספיק להביא הוכחות במועד שהוקצב לו לשם כך, יכול היד, לבקש מועד נוסף הקרוי בשם quarto pla?o, להבאת הוכחותיו. הוא נתחייב בשבועה שאינו נוקט צעד זה מתוך כוונה רעה אלא משום סיבות, שבגללן לא הספיק להביא את עדיו. לאחר־מכן ביקש התובע את פרסום עדויות־התביעה.74 כתום פרשת ההוכחות וההוכחות שכנגד נשא הסניגור (לעתים הנאשם עצמו) את נאוברהסניגודיה השני לדחיית טענות עדי־ התביעה. הוא הוסיף עתה שאלון להזמת עדי־התביעה ומנה מנין ארוך של שמות שונאי הנאשם ודורשי רעתו.75 ניתן פסק־דין בינים נוסף לקבלת ההזמות והוצגו עדי־הסניגוריה הנוספים לשם הוכחת שנאה זו. הצדדים הוסיפו והודיעו על סיום זמני במשפט וביקשו פסק־דין.

בכך תמה למעשה פעולת הצדדים במשפט. השופטים כינסו מומחים להתיעצות לשם מתן פסק־דין וקבעו את מועד הכרזתו.

  1. נידונים שלא בפניהם

אם הנתבע לדין ברח, נפתח דינו שלא בפניו והתובע הודיע על הבריחה והוכיח אותה באמצעות עדים. כבר בשנת 1484 החליטה האינקויזיציה על נקיטת שלוש דרכים ביחס לבורחים. הראשונה, והיא החמורה פחות, ננקטה כשהיתה שהות בידי האינקויזיציה והיא ניסתה להחזיר את הבורח. את הנתבע לדין גירשו מן הכנסיה לשנה אחת, ואם לא שב תוך זמן זה היה דינו דין כופר ומין. בית־הדין בסיאודד ריאל נקט שתי הדרכים האחרות. הנאשם, שאשמתו היתד. ברורה ומוכחת, נקרא להופיע לפני בית־הדין! אם לא הופיע, נידון ככופר. אם אשמתו לא היתה מוכחת וודאית, נתנו לו מועד לא קבוע ומוגדר להופיע בו ולטהר את שמו. בכל מקרה עמדו והכריזו על כך במועדים קבועים לפני ביתו של הנתבע לדין ובכנסיה הפארוכיאלית שאליה נשתייך ותבעו ממנו להופיע. מכל־מקום, ברור שחובת ההוכחה על בדיחת הנתבע לדין היתד. מוטלת על התביעה, ורק לאחר שהוכחה עובדה זו על־ידי עדים ציוה בית־הדין לתת לנאשם מועד נוסף של 60 יום להופעה לדין. גם צו זד. הוכרז בכנסיה הפארוכיאלית ולפני ביתו של הנאשם, ושם אף הודבק. באותו מעמד הוזמנו בניו, קרוביו ויורשיו להגן על הבורח. רק משעבד מועד זה פתח התובע בהאשמתו, ואם היתד. קיימת הנחה שהנאשם עתיד להתגלות, ניתן לו גם מועד נוסף להופעה. נראים הדברים שאי־הופעתו של הנאשם ועריכת דין שלא בנוכחותו, ומתן פסק־דין של שריפה בדמות, לא פתרו את שאלת תשועת נפשו של הנידון. לתשועת נפשו, כפי תפיסת הימים ההם, אפשר היה להגיע על־ידי שריפת גופו ממש (או שריפת עצמותיו-שארית גופו), ולשם כך צריך היה הנידון להיות נוכח במשפט. משום כך נהגה האינקויזיציה להאריך את מועדי ההופעה מפעם לפעם, ולעתים מזומנות אף שלחה שליחים מיוחדים להבאת הבורח לדין, מהם גם בני־משפחה קרובים

ביותר, ומהם גם כאלה שבעצמם הוחזרו לחיק הפנסיה. כולם היו טובים לצורך זה. משאפסו כל התקוות להביא את הבורח לדין בגופו, הוכרז כמורד בכנסיה. ואם בניו ויורשיו לא הופיעו להגן עליו יצא גם דינם כדין מורדים. לא ניתנה לו מערכת סניגוריה, והמשפט כולו בנוי על יסוד התביעה והוכחותיה באמצעות עדיה. אין חלק זה בפרוצידורה שונה מן הפרוצידורה במשפטים של נידונים בפניהם. לפסק־ הדין שניתן לאחר התיעצות נתלוותה מחדש הזמנה להופעה לדין. האינקויזיציה ידעה לחכות שנים באודר־רוח, והיא עשתה מאמצים רבים להביא בורחים לדין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ינואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר