טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל – יוסף שטרית
טקס החינה
תחנה שישיית: הובלת הכלה והחתן למקום ישיבתם המוגבה והצגת המתנות בליווי הפייטנים ובני המשפחה הובלו החתן והכלה מפינת הישיבה למקומות הישיבה שלהם על הכיסאות המוגבהים לשם עריכת טקס הצגת המתנות. בפתח תחנה זאת קראתי את הסטרופה החמישית בשיר:
מזוגי הזווגין דאגו לא רק להפגשת הלבבות ולהתאמת המזלות
אלא גם לתנאי השתפות החדשה, שיאפשרו נוחות לבני המעלות.
מרבדים, כלים, מלבושים, תכשיטים הובאו לבית החתן במחולות.
על פרטי הנדוניה נהלו לעתים דיונים נמשכים עד למגנה,
הכל נרשם בכתב סופרים ועדים כמו סך הכתבה המונה.
לאחר שישבו הכלה והחתן כשסביבם עומדים בני משפחותיהם, ובראשם הוריה של הכלה והוריו של החתן, ביצעו חברות הלהקה את הריקוד המלווה את שיר ״למאגוסה״: ״יא לערועא, יא לבארזא, דיתי סיד רזאל״ [=את הכלה, הישובה בישיבה הדורה, לקחת לך את אדון הגברים].
לאחר מכן הושיטה אם החתן את התכשיטים שנתנו היא ובני משפחתה לכלה, והוכרז על כל אחד מהם תוך הצגתו לעיני הנוכחים. לאחר מכן הוצג התכשיט שהורי הכלה נתנו לחתן.
עם תום הצגת התכשיטים ביצעו חברות הלהקה שירי הרקדה מסורתיים בטקסי החתונה של יהודים ומוסלמים במרוקו: השיר ״איילי איילי, חביבי דיאלי פיין הוואי״ [־־אויה לי, אויה לי, איפה הוא אהובי?] והשיר ״דור ביהא, יא סיבאני, דור ביהא״ [־הסתובב סביבה, הו זקן]. הקהל הוזמן להצטרף לריקוד חברי הלהקה ברחבת האולם.
תחנה שביעית: מריחת החינה
בנין משפחה חדשה טבול כלו בסימן המזל וברכת הפריה ורביה.
דרכו של עולם להביא ילדים של שמחה, ילדים של גאוה ראויה,
כדי להמשיך את השושלה ולמלא את יעוד ההולדה, חובת הבניה.
צבעי החנה העזים מתמזגים להם עם זהר הנעורים למנה
ומבשרים את חיות הכלה החמודה, שתהיה בריאה רעננה.
אם הכלה ובנות משפחתה מרחו עיסת חינה על כפות ידיה של הכלה ועל כפות ידיו של החתן ולאחר מכן על כפות ידיהם של בני משפחת הכלה ובני משפחת החתן, קרובים וידידים.
לאחר מכן ביצעה הלהקה שירי חינה מסורתיים, שהם גם שירי הרקדה. הקהל הוזמן להצטרף לחברי הלהקה. השירים שבוצעו הם:
א. ״איימא, אלאלא, לערועא חנאת״ [=הו אימא, הו גברתי, מרחו לכלה את החינה].
ב. ״אילאלי, א להווא, להווא, להווא, להווא, אילאלי״ [=אויה לי, אהבה, אהבה, אהבה, אהבה, אויה לי].
ג. ״עבאתו, עבאתו, אלאה מא כלאתו״ [=לקחה אותו, באלוהים לא עזבה אותו].