משה עובדיה – ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים

מאמר חדש 

משה  עובדיה

ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו

מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים

לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 )

פעמים 146-147

הרב דוד בן שמעון )הרדב"ש, הקרוי גם צוף דב"ש, 1880-1825 ( עלה מרבאט שבמרוקו לירושלים בשנת .1854 הוא הקים בשנת 1860 כולל–ועד עצמאי ליהודי המגרב, ללא תלות בוועד העדה הספרדית, ששימש ועד לכלל העדות הספרדיות )דוברות הלאדינו ( והמזרחיות  )דוברות ערבית ופרסית( בארץ–ישראל בתקופת השלטון העות'מאני.

המאמר מוקדש לזכרם של נעמי ואהרן די אבילה. שלמי תודה לחברי מערכת 'פעמים' על הטיפול המסור במאמר. תודה לכל מי שהאירו את עיניי בנושאים הקשורים במאמר, לרב שלמה דיין רב העדה המערבית בירושלים, לר' אפרים לוי מארכיון ועד העדה הספרדית, למנהל ארכיון העיר ירושלים מר מיכאל מהלר, למר שמחה שנאור )סניור(, למר דוד סלגאדו) אלמאליח(, למר משה אקרמן מעמותת 'אתרא קדישא' בהר

הזיתים, ולגב' מרסלה מנקס, לפרופ' לאה מקובצקי, לד"ר מרגלית בז'רנו, לד"ר אברהם אלקיים, לד"ר סוזי גרוס ולד"ר דב הכהן. האחריות לכל האמור במאמר שלי כמובן.

בשנת 1860 התמנה הרדב"ש לראש אב בית דין ומנהיג העדה המערבית) המוגרבים (, והשלטון העות'מאני הכיר בה כעדה עצמאית. הרדב"ש אף יזם את הקמת שכונת מחנה–ישראל ( 1866 ), הנחשבת לשכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות ירושלים העתיקה ביזמה פרטית; השכונה הוקמה כדי לשפר את

איכות החיים של המערביים באמצעות דיור מרווח, בניגוד לצפיפות ששררה בעיר העתיקה.

בשנת 1866 ראה הרדב"ש צורך בהקמת ועד לעדה, מפני שהתקשה לטפל לבד בכל ענייניה ובעניים המערביים הרבים בירושלים. לוועד נבחרו שבעה אנשים מחכמי העדה ומעשיריה, ובהנהגת הרדב"ש עסק בבניית בתי מחסה, בתי כנסת וישיבות תלמוד תורה ושלח שד"רים לחו"ל. לאחר פטירתו של

הרדב"ש התחוללו בין רבני העדה ועסקניה מאבקים על תפקידים ושליטה. הרב רפאל אלעזר בן טובו )נפטר (1886  נבחר לרב העדה; אחריו התמנה לתפקיד סגנו הרב יששכר אצראף (1892-1817) ; ואחרי פטירתו נתמנה הרב משה מלכא ( 1900-1835 ) והוא שימש בתפקיד עד 1899 . בתקופת כהונתו של הרב מלכא נחלקה העדה לשניים; המתנגדים לו, בראשות הרב נחמן בטיטו, טענו שהרב מלכא מעל בכספי העדה ובסופו של דבר גרמו להדחתו ולמינוי הרב בטיטו לרב העדה.

בשנת 1866 היו כ– 80 אחוז מהמערביים בירושלים מעולי מרוקו, וכך הרכיב המערבי ממוצא מרוקאי גבר על הרכיב המערבי האלג'יראי, שמשקלו היה ניכר בירושלים מאז השליש הראשון של המאה התשע עשרה. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה מנו כלל המערביים בירושלים כ– 1,000 נפש, ובשנות

השמונים והתשעים כבר מנו כ– 2,420 נפש – כ– 16 אחוזים מקרב הספרדים וכ– 8 אחוזים מכלל היהודים. עד 1909 ירד מספרם לכ– 2,200 נפש.

שלוחי הכולל

עשרות איגרות ומכתבים מתעדים את פעילות שד"רי כולל המערביים משנת 1862 ולאורך המחצית הראשונה של המאה העשרים. האיגרות מלמדות על מטרות השליחות ועל יעדי השליחים. חלקן שופכות אור רב על השליחות,חלקן משלימות את האחרות ונותנות מידע מועט. במשך הזמן מתגלות איגרות נוספות שלא נזכרו במחקרים קודמים על שליחי כולל המערביים. יש לציין שחוקרי המערביים בארץ–ישראל מודעים לעובדה שנשלחו מטעם הכולל שד"רים נוספים על אלה שנזכרו במחקריהם. למשל יעקב ברנאי, שחקר את ועד העדה המערבית בירושלים, כתב בשנות השבעים של המאה העשרים על שד"רים מהמחצית השנייה של המאה התשע עשרה: 'ברור הוא שיצאו עוד שד"רים בשנים אלו אלא שלדאבוננו אבדו או שעדיין לא נתגלו'. התמונה המורכבת של המחקר על השד"רים משתקפת בדברים שכתבה מיכל בן–יעקב בתחילת המאה העשרים ואחת: 'שד"רים רבים נוספים אינם מוזכרים על ידי יערי או על ידי עובדיה, אך ידועים לנו מתעודות שפורסמו במקומות שונים, וכן משטרות, מפנקסים וממכתבים רבים השמורים בארכיונים ובידיים פרטיות'. ואכן איגרותיו של השד"ר מסעוד די אבילה, העומדות במרכז מאמר זה, והרואות אור לראשונה בנספח למאמר, מאששות את דבריהם של ברנאי ובן–יעקב.