נהגו העם – רבי דו עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה - מסמך

יב. המנהג פשוט מימות הראשונים בחו״ל לברך כל הברכות בליל שני של פסח ואין פוצה פה ומצפצף וכם׳ ר״ת דמסכת סוכה שמברכין על המנהג(ישמח לבב די״ז א׳). יג. בליל שני של פסח במעריב שמתחילין לספור העומר כל הגברים מביאין בפעם הראשונה לבית הכנסת את התינוקות, וכן בליל שמחת תורה. והיו מביאים בידם נרות של שעוה מקושטים וצבועים ומסרום לגבאים להאיר בבית הכנסת או להבדלה מנהג זה מוזכר בספרי הפוסקים עיין בספר כפ״ה או״ח סי׳ של״ט אות מ״ו שכתב שם לענין שבת אם יש בזה משום מוקצה או משום מקדיש בשבת ויו׳׳ט. ועיי׳ שם בסימן ש״ח אות ע״א שכתב משם הרב אדרת אליהו קובר דאין בדבר איסור.

יד. לחיבוב מצוה היו מדבקין קצת מהחרוסת מבחוץ על איזה כותל צדדי של הבית. ועצם הזרוע של הקערה אחרי שמורידין ממנו הבשר היה מתגלגל בארונות במשך כל השנה.

  • בליל ז׳ של פסח במעריב אחרי ג׳ פסיעות של תפילת י״ח היינו אומרים הלל הגדול, הש׳׳ץ אומר פסקא והצבור עונים כל״ח – כי לעולם חסדו – ואם כי עוד לא מצאתי מקור למנהג זה, הנה לענין אמירת הלל הגדול אחרי שנענה הצבור בעצירת גשמים עיי׳ להמג״א או״ח סי׳ תקע״ה סקי״א שא״א הלל הגדול אלא בנפש שבעה וכרס מליאה ודוקא בשעת התפלה וכר ע״כ ולכן נ״ל שנהגו בליל האחרון של החג ונפש הצבור שבעה לה תפילות החג ומצוותיו הרבות, וכרסם מלאה כל טוב באים לביהכ״נ ומודים ואומרים כו׳ כל״ח בהלל הגדול על הנסים ועל הנפלאות.

 

  • במוצאי חג הפסח (שקורין ליל המימונה) מסדרין השולחנות בחלב חמאה וירק כגון שבולים ירוקים ופרחים, והמשפחות מבקרין אחת לשניה, ובפרט אצל הרב או זקן המשפחה לקבל ברכתו, וכל משפחה לפי הנוהג המקובל אצלם, הללו מתיזים חלב על מצח המתברך, והללו נותנים לו תמרה ממולאת בחמאה ודבש, ויש אחרים שמכינים למבקרים לביבות מחמץ, והכהנים באים מבית לבית עד בית הרב לברך ברכת כתנים יברכך ה׳ וישמרך וכר וכל הגברים בבית קוראים בקול ובניגון לפי הנגינות שבספר משלי הפסוקים: כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים: אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד: גול אל ה׳ מעשיך ויכנו מחשבותיך: וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו: ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם: ושוב מתרגמים הפסוקים בלשון הגרי שיבינו הנשים והקטנים. ואחרי זה המברך מתחיל מי שברך אבותינו הקדושים וכוי ומנשקין ידי הרב ונפטרים לבתיהם בשלום והכל בצניעות ובקדושה וטהרה. ועיין בספר בית הבחירה דף רס״ט בדיני מוצאי חג הפסח אות ג׳ שכתב וז׳׳ל נהגו בהרבה מקומות בליל מוצאי חג הפסח לוקחים עשבים עם שבולים שבולי החטים ומגיחים אותם בראשיהם כמנהג עירנו אר״ץ זבת חל״ב וכן בקושטא ובאזמיר שזורקין בד׳ פנות הבית ואומרים בשמן ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, והרב בית מועד תמה על מנהג זה דמאי אולמיה מוצאי חג המצות משאר חגים וכתב שם משם הר׳ חיי עולם ז״ל הטעם שוטחין עשבים שיש בהם שבולת מילתא דמיזן זיין הוא משום דבפסח נידון על התבואה ולברך בשם ה׳ שיעשה השנת מבורכת בכל מידי דמיטב יעו״ש. ובאות ד׳ כתב וז״ל ועוד טעם אחר וכד דכבר אמרו בניסן נגאלו וכר וא״כ יאמר נא ישראל כיון שעבר הפסח ולא נגאלנו ח״ו נתייאש מן הגאולה חלילה ע״כ זורקין עשבים והוא לרמוז לתחיית המתים ע״ש ויציצו מעיר כעשב הארץ, וכשם שהמתים עתידין לחיות כך הגאולה עתידה לבוא במהרה בימינו אמן עכ״ל. ומה שקורין לזה מימונה שמעתי שהיא מלה ערבית מימון = מזל לרמוז על מזל טוב לכל השנה. וזהו ליל המימונה באופיר. הטהורולא כמו שקמו כאן אנשים ובדו מלבם חג המימונה ביום אסרו חג, ובו המיטו בושה וחרפה על קהלות מרוקו, שמזעיקים אנשים ממשפחותיהם לבוא ולהשתתף בקרנבאל וברקודי פריצות ואי הצניעות ה׳ יחזירם בתשובה, וראוי ונכון לבטלו ומבטולו יהיו תוצאות חיים ברכה ושלום לכלל עם ישראל אמן.

 

יז. הש״ץ מקדים לברך ולספור והטעם משום שמא לא ידעו ההמון את היום הנכון ויהיה ברכתם לבטלה ואם ישאלו איזה יום לספירה חוששין שמא יאמר מספר היום שהוא צריך לספור אוצר מנהגי ישורון צד 104, ועיין בספר שער המפקד שהביא שכן דעת הרב יש״א ברכה בתשובה, וכמנהג ירושלים עיי׳ בס׳ נתיבי עם סי׳ תפ״ט, ובבית הכנסת של מוהריב״ץ בעיר פאס מקדימין הקהל לברך ואח״ך הש״ץ ויש לזה ראיה מדברי מאמר מרדכי סי׳ תפ״ט סקי״א.

יח. נוהגים לספור עוד בלי ברכה אחרי תפלת שחרית ובודאי תקנו זה לפמ״ש מרן בסי׳ תפ״ט ס״ז דאם שכח ולא ספר בלילה יספור כל היום וגם הרב כפ״ה שם ציין על המנהג הזה.

יט. הנשים נזהרות שלא לעשות מלאכה בשעת הספירה לפי שהעומר היה בא מהשעורים ושעורו עשרית האפה ומנחת סוטה ג״כ היתד. עשרית האפה קמח שעורים, וע״כ נהגו הנשים הצדקניות שלא לעשות מלאכה להיות להם לכבוד ולתפארת, אוצר מנהגי ישורון צד 104.

כ. נהגו שבעל ברית בימי הספירה מסתפר בערב לפני יום המילה וכמ״ש מורם בסי׳ תצ״ג, ובד״מ ציין שמותר להסתפר ביום שקודם המילה בערב, ועיין בס׳ אגורה באהליך דף ו׳ ע״ב מה שחלק בין מצות המילה ליום ל״ד בבקר, ועיין בס׳ כפ״ה שם אות ל״ה. כא. נוהגים שלא לישא אשה בימי העומר עד יום ל״ג כפסק מרן באו״ח סי׳ תצ״ג, וכתב הרב מוהר״ר שמואל אבן דנאן זלה״ה ששמע מאביו ז״ל הה״ר סעדיה ז״ל שראה בחלום חזיון לילה, חכם אחד מחכמי דורו שהיה לו זמן רב שמת, ושמו של החכם הה״ר שמואל בן סונבאל ז״ל והיה מדבר על ענין ל״ג לעומר, ונתן סימן בן שמונה עשרה לחופה, ושאל לו מה כוונתו ואמר לו נקוט האי כללא בידך שלעולם יום י״ח לאייר הוא ל״ג לעמור, שמשם ואילך מותר לישא אשד. ולהכניסה לחופה, מלכי רבנן ערך שמואל אבן סונבאל. כב. נטילת הצפרנים בימי העומר נהגו להתיר בע״ש וגם מה״ד שרי דאפי׳ בשבוע שחל בו ט׳ באב כתב המג״א דשרי עיי׳ להרב ליצחק ריח בלקו״ד אות ד׳ סעיף כ׳.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  
רשימת הנושאים באתר