סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור – מוסלמים ויהודים : דמיון ושוני לפני התמורות

3. עושי הנפלאות

האמונה בקיומם של כוחות דמוניים, כגון שדים ורוחות, שהם הם המקור לרבים מן הפגעים הניחתים על בני האדם, הייתה משותפת ליהודים ולמוסלמים בתוניס. השדים עלולים לפגוע בבריאותם של בני אנוש, ברכושם ובחיי האהבה שלהם. יש שהשדים פועלים ביזמתם הם, ויש שהם פועלים מכוחם של מעשי כישוף שעשו בני תמותה. בין כך ובין כך הדרך היחידה הפתוחה לפני מי שרוצה להתגונן מפגיעתם של הכוחות הרמוניים היא להסתייע במגיה. עושי הנפלאות למיניהם – בעלי השם והמרפאים העממיים – מצוידים בידע נסתר שבעזרתו הם יכולים להתמודד עם השדים. הכוונה היא לשמות קדושים של האל ושל המלאכים שרושמים על גבי קמעות, ללחשים ולהשבעות וכן לסגולות, היינו תרכובות מסוימות של חומרים. בכוח כל אלה מסוגלים בעלי המגיה לבלום את השדים ואף לשלוט בהם.

בנימין השני, נוסע יהודי אשכנזי משכיל, שסייר בכל קהילות ישראל במזרח באמצע המאה ה־19, מצא לנכון להקדיש תיאורים ארוכים לאמונותיהם של תושבי צפון אפריקה, יהודים ולא יהודים, בשדים וברוחות דווקא. אמנם הוא הכיר את האמונות הללו מאזור מוצאו במזרח אירופה, שהרי אמונות אלה היו נפוצות ביותר כמעט בכל מקום באותם ימים. עצמתן נחלשה רק בארצות המערב הנוצרי, שבהן כבר הספיקה השפעת המדע החדש לחלחל עמוק יותר לתוך שכבות החברה. הנוסע היהודי האירופי אף נתקל כמובן בהשפעת המגיה בקהילות אחרות במזרח. ואולם בצפון אפריקה היה לאמונה בשדים וברוחות, בקדושים ובמגיה תפקיד בולט במיוחד. וכך סיפר בנימין השני:

עלי לציין כאן עוד מנהג מוזר ביותר הרווח במדינה. בלב נשי הילידים – ערבים כיהודים ונוצרים – השתרשה אמונה חזקה בשדים ורוחות שדרכם להפעיל השפעתם בהזדמנויות שונות. למשל, אם חלתה אשה ולא שבה לאיתנה ביום השלישי למחלה, סימן הוא כי השטן או אחד ממרעיו רודף אחריה. הדעה הכללית המקובלת היא כי אין עוד תרופה בארץ שתועיל לה לרפאה מן המחלה ולא נשארה לה כל ברירה אלא להתחתן עם השטן כדי לזכות שוב בבריאות הגוף.

הטקסים הנערכים אגב כך מוזרים מאד. החולה מזמינה את הנשים קרובות המשפחה ואת רעותיה לסעודה. מתקינים שבעה תבשילים שונים ומגישים אותם; הנשים מסיבות לשולחן בעוד החולה שוכבת על מיטתה. בשעת המשתה דואגים לבל יחסר קול נגינה ומזמינים חבורת כלי־זמר (מכים בתוף ובטנבור), אך תנאי ולא יעבור הוא שיהיו עיוורים.

כאן מתאר בנימין השני בהרחבה את אחד הטקסים שהוא נכח בהם. הטקס הגיע לשיאו במחול נלהב עד כדי אקסטזה (לכן רצוי שהמנגנים הגברים יהיו עיוורים…). הזדעזעותו של המשכיל היהודי־האירופי מן המחול נכרכה אצלו בפליאה מן היחסים בין בני שתי הדתות המשתקפים בתחום המגיה. כאמור, גם במזרח אירופה, שממנה בא בנימין השני, לא חסרו טקסים להשבעות של שדים וכיוצא בהם לצורך ריפוי חולים או לצרכים אחרים. ואולם הדמיון בין המגיה ה׳׳יהודית״ לזו ה״נוצרית״ במקומו לא בלט לעיניו של המשכיל היהודי. בצפון אפריקה הוא ראה את הדמיון, ושותפות זו הפריעה לו. יתרה מזו, השותפות לא הוגבלה לנשים ולשכבות העממיות. הוא מספר, שרבה של אחת מקהילות תוניסיה נעדר תכופות מקהילתו, משום ששירת כמגיד עתידות בארמונו של שליט תוניסיה, הביי. רב זה, חי אלגז, הוא כותב: "מסתופף על־פי־רוב בחצר הביי בתוניס. הוא איש חכם מאד ומנסה לנבא עתידות באמצעות חישובים מתמטיים שבהם מאמין הביי באמונה שלמה״. בספרו מתגלה בנימין השני כמי שמבקר קשות את מנהגי הנשים, אך מגלה סלחנות כלפי השימוש במגיה כאשר מדובר בצמרת הגברית.