פרודוקטיביזציה של העלייה – עולים במשורה – אבי פיקאר

ערעור מהותי על מדיניות העלייה הסלקטיבית הציב בפני רפאל חבר מפלגתו, שר העלייה משה שפירא. הלה תהה אם אין סתירה בין מדיניות שמגבילה עולים ־בין חוק השבות, שמאפשר עלייה חופשית לכל יהודי בעולם. רפאל ושר האוצר אליעזר קפלן הבהירו שמי שיגיע בכוחות עצמו לארץ, לא ייתקל בהגבלות. הן חלות רק על אלו שהסוכנות מארגנת ומממנת את עלייתם. רפאל גם הדגיש שההגבלות לא יחולו על קהילות יהודיות הנתונות בסכנה. בתשובתו זו עקף שני מוקשים שהונחו לפתחה של העלייה הסלקטיבית – סוגיית הגבלת זכות הכניסה לארץ וסוגיית ההצלה. מתשובתו נראה שעל אף כללי הסלקציה לא נסוגה הסוכנות מהעקרונות שנקבעו: שערי המדינה פתוחים לכל יהודי והעלייה מיועדת להצלה, לא רק לבניין. אולם למעשה זו הייתה תשובה מתחמקת. מצבם של יהודים רבים חייב תיווך של מנגנון על מנת לאפשר את יציאתם ולדידם מניעת ׳העלאה׳ ביזמת הסוכנות הייתה גם מניעת עלייה. מעבר לכך, מרגע שנתקבלו כללי הסלקציה עלתה הדרישה שנציגי ישראל יאכפו את המגבלות שחלו על העולים גם על תיירים הבאים בכוחות עצמם בטרם הם מעניקים אשרת כניסה לארץ. גם נטרולה של הדילמה ׳בין הצלה לבניין׳ בעזרת הקביעה שבארצות הצלה לא יושמו סייגים לעלייה ראויה לבדיקה. מ־1955 התקרבו יהודי צפון אפריקה למצב המצריך הצלה אולם כללי הסלקציה לא שונו.

הערה שלי א.פ – "רפאל ושר האוצר אליעזר קפלן הבהירו שמי שיגיע בכוחות עצמו לארץ, לא ייתקל בהגבלות " , הדבר משול לקיקין של יונה הנביא, בין לילה הוא קם ובין לילה הוא נעלם….

הערת המחבר : שמעון בטיש, מנכ״ל משרד הבריאות מקיץ 1953, חשש מעולים ששילמו את הוצאותיהם בעצמם והמליץ לבדוק היטב את התיירים מצפון אפריקה בקונסוליות הישראליות בצרפת, שמא מדובר בעולים שנפסלו מטעמים רפואיים (בטיש למוסד לתיאום, 7.6.1953, ג״מ/57/ג/4247/9). את החשש מהסתננותם של תיירים חולים העלה דיר אליעזר מתן, נציג משרד הבריאות במרוקו, שטען שתיירים ממרוקו שיש להם קצת כסף עלולים להפיץ מגפות בארץ (מתן לבטיש 10.4.1953, אא״מ). עניין זה עלה פעמים אחדות בהתכתבויות וקרוב לוודאי גם בדיונים, וככל הנראה התופעה הלכה וגברה (רף למתן 5.8.1953; מתן לקסל 31.8.1953, שם).

החלת מדיניות העלייה הסלקטיבית לא נבעה מהרצון לצמצם את ממדי העלייה אלא מהדרישה לשפר את איכותה של אוכלוסיית העולים בתוך אותה מסגרת מספרית פחות או יותר. דרישה זו הייתה מוסכמת על רבים. קובעי המדיניות האמינו שבחירת העולים לא תגרום לירידה משמעותית במספרם. רפאל הניח שיעלו 120,000 איש, לאחרים היו הנחות צנועות יותר, אולם ברגינסקי הניח שאפשר יהיה להגיע במסגרת זו ל־150,000 עולים. דובקין הגדיר זאת ׳עליה בלתי מוגבלת אך נבחרת׳, וזלמן שזר, ראש מחלקת ההסברה של הסוכנות, איש מפא״י וממלא מקום יו׳׳ר הסוכנות, אמר שאין מדברים על הגבלת עלייה אלא על פוליטיקה של עלייה והדגיש ש׳עלינו לחתור לכך שהעליה לא תגיע לממדים יותר מדי קטנים׳.

רפאל, שבדרך כלל היה ׳מקסימליסט׳ בענייני עלייה ושיוקרתו האישית ומעמדה של המחלקה שעמד בראשה הושפעו מהמקום המרכזי של העלייה באותן שנים, לא חשב שממדי העלייה עלולים לצנוח כפי שאכן צנחו. באותה שנה, 1952, הגיעו 24,000 עולים בלבד. הירידה החדה במספר העולים הייתה ככל הנראה אחת הסיבות לכך שמאוחר יותר העלים רפאל את חלקו בעיצוב מדיניות העלייה הסלקטיבית. כראש מחלקת העלייה הוא התקשה להציג את עצמו כאחד היוזמים למדיניות שהביאה לכישלון מחלקתו ובסופו של דבר להתפטרותו.

בעקבות המלצותיו של רפאל מינתה הנהלת הסוכנות ועדה והטילה עליה להציע כללי עלייה. בוועדה היו חברים רפאל, ברגינסקי, יוספטל ומשה קול, ראש מחלקת עליית הנוער. יש הרואים בהרכב הוועדה ניסיון לאזן בין מחייבי העלייה הסלקטיבית לשולליה. לימים אמנם היו רפאל וברגינסקי ממתנגדיה התקיפים של הסלקציה (יוספטל היה מתומכיה המובהקים וקול תמך בסעיפים מסוימים והתנגד לאחרים) אך לא כך היו פני הדברים כששאלת העלייה הסלקטיבית עלתה לדיון. בישיבתה של הוועדה, שלא ארכה יותר משעה, לא התנהלו ויכוחים סוערים. רפאל היה כאמור מיוזמי הרעיון. קול, איש העובד הציוני, שהיה מזוהה עם המפלגה הפרוגרסיבית, תמך גם הוא בתכנית הסלקציה, ששמה דגש בעליית צעירים ונוער, ולא רק משום שבזכותה יעלו נערים בגיל העבודה, אלא גם משום יתרונה מבחינה תרבותית. ׳אם נעלה תחילה את החלק הצעיר – נוכל לטפל בו וללמד אותו שיהיה לנו לעזר בקבלת המשפחות. אם לאו אנו עלולים לטבוע בים של לבנטיניות והארץ תהפך ללבאנט׳.

ברגינסקי הסביר כמה כבד העול של עלייה בלתי סלקטיבית: ׳להעביר את כל היהודים יחד – בזה אין היגיון […] מי שבא באופן פטריארכלי ארצה, כפי שבאים בחמולות, אין תקוה מהם […] אתה מוכרח להוציא מהעם היהודי, כמו שהוא היום, את החומר הבריא ביותר׳. ברגינסקי דרש להגדיל את מספר העולים מצפון אפריקה מ־30,000 ל־60,000, ובה בעת דרש שהעולים יהיו רק צעירים או בעלי ממון. הוא עמד על דרישתו אף שהמומחים לדבר אמרו לו שהיא אינה מציאותית, והיא הייתה נקודת המחלוקת היחידה בדיונים על העלייה הסלקטיבית. גם ברגינסקי התנה אותה בשמירה על כללי הסלקציה: ׳אני מסכים שנקפיד בבחירה׳, אמר, ׳אני יוצא מתוך הנחה שיעלו יותר מ־120 אלף. החברים אומרים שאין בצפון אפריקה 30 אלף צעירים אף על פי כן אני רוצה לקבוע פרנציפ. אם אין אני מסכים שלא יעלו׳. הוא חשש שחברי הוועדה ייראו כמקצצים בעלייה וביקש למנוע זאת וכך להימנע מביקורת חיצונית.

הערת המחבר :   הנהלת הסוכנות, 11.11.1951 (לעיל, הערה 94). ברגינסקי היה הראשון מחברי הנהלת הסוכנות שחזר בו מתמיכתו בסלקציה, בין השאר בהשפעת חברי מפלגתו. ראו הנהלת הסוכנות, 7.5.1952, אצ״מ, S100/80; שם, S100/84,16.2.1953.