מעין השדים – עין אלג'ין – עימנואל שבבו

אורחות חייםמעיין השדים

בגיל רך ביותר הוא עבר על פני שני אנשים מבוגרים. הם ישבו ישיבת בטלה של יום חמים אחר הצהריים לבית הכנסת לתפילת מנחה. הוא שמע מאחורי גבו קול השואל:

"בן מי הילד הזה?״

וקול שני עונה לו: ״זהו בנו של הברון.״

מאליו מובן שהמילה ״ברון״ לא אמרה מאומה. אבל הוא תמה על שום מה נתנו באביו שם מוזר זה. יתכן מאד שזאת היא מילת גנאי, חשב. הוא התבייש להציג שאלות בבית, משל היה מדובר בענינים שלא יאה לגלגל בהם, אך הוא שמר את הדבר בלבו. לימים נודע לו כי הכינוי ״ברון״ הודבק בראשיתו לסבו, אבי אביו. וכל כך למה? על שום שהיה סוחר מצליח וחרוץ ששלח ידו במסחר הקמח. הוא קנה חטה מהכפריים ־ערבים, החיטה נטחנה והקמח נמכר לחנויות בסיטונאות. הרווחים הופנו לבניית בתים ולרכישת מבנים קיימים להשכרה.

בעזבונו של אביו הוא מצא פתקים רבים בהם נרשמו בכתב ״חצי קולמוס״ מסולסל קבלות על שכר דירה, לאמור: "קבלתי מחכם משה סך לירה אחת בעבור דירה לשנה״.

סבו גלגל בידיו כספים רבים, מטבע תורכי אך בעיקר לירות אנגליות בזהב. הימים היו ימי מחסור בכסף בכל העיר ומעטים אשר זכו לראות מטבעות זהב במו עינינהם. בודאי ישאל השואל בכמה נאמד הונו של אדם על מנת לזכותו בתואר ״ברון". ובכן את הדברים הללו הוא שמע ממש מפיו של סבו בערוב ימיו, והוא נער כבן שש. הסב ישב על המדרגות שבחצר בית המשפחה לעת ערב, מסתגף ושתקן, ממעיט בדיבור. באותו יום התרצה וספר על ימיו הטובים. ״זוכרני״, הוא אמר, ״מי שמצליח לצבור אלף מטבעות המקבילות היום לגרוש- יצא שמו בצבור כבעל האלף…״

אלה היו המושגים על עושר מופלג. לימים כאשר הבן הבכור, הוא אביו, נכנס לעסקי המסחר, והועתק השם ״ברון״ גם אליו אם כי היה רחוק מהעושר כדחוק הים מהעיר צפת… אגב, מי מהצפתים שזכה לראות ים בילדותו שיקום… את החיטה היו מביאים הכפריים על גבי פרדות. מחמוד הפועל הקבוע, היה עורם את הגרגירים בחצר המשפחה שהייתה בעיני הילד עצומת ממדים. אמנה וזליכה ״המבררות״ הערביות ישבו ליד הערמות, העבירום במצבורים קטנים לשולחן נמוך והוציאו מביניהן את האבנים הקטנטנות ושאר גופים זעירים שהתערבו בחיטה בשדות ההר. ישבו כל היום, בררו והרוויחו כמה גרושים במזומן.

מחמוד העביר את החיטה המבוררת לתוך חבית, דלה מים מהבור שבחצר, רחץ את הגרגרים הזהובים, מלא בהם שקים רחבים ״בעלי פס אדום״, העבירם על גבי הפרדות במורד הדרך הקשה והמסולעת לטחנות שבודי. טחנות הקמח עבדו נאמנה בכח המים הזורמים איתנות. אבני הרחיים סובבו, רכב על גבי שכב, והקמח הטוב נשפך לתוך השקים אשר הוחזרו על גבי אותן פרדות בשביל העולה העירה. לעיתים נותרו ערמות החיטה יום או יומיים בחצר ביתו של סבא ואז היו הילדים מתגנבים בלאט ורוכבים על המצבורים. לא היתה הנאה גדולה מזו. כל כלך טובע עד לצואר בתוך הגרגירים…

באחד הימים התעורר הסב משנתו, שנת צהרים שהיתה חביבה עליו, יצא אל החצר ונתן על הנכד השובב קולו: ״פרחח, הנח לחיטה״!

הוא נשא את רגליו וברח מפגיעתו של הזקן הרגוז, בהגיעו בביטחון ליד שער החצר, הוציא לשון לעבר סבו והסתלק. ההיתקלות בסבו לא הותירה עליו רושם מיוחד, פשוט שכח מכל הענין. הלך אל עבר החנות של אביו ומצאו ישוב על דרגש קטן מול החנות, משוחח עם מן דהו מן השכנים. היתה זו שעה שאין הקונים נוהגים להזדקק לחנות.. רכן על אביו והניח ראשו בחיקו דרך פינוק.

לפתע ניתכה על ראשו מכה. מסתבר שסבו לא ויתר בנקל על כבודו. הוא הלך בעקבותיו על מנת להענישו על חוצפתו. הוא בכה מרה, לא כל כך מפאת הכאב של המכה, כי אם בגלל האכזבה. הוא הרי בטח תמיד בהגנתו של אבא. והנה כל תגובתו הסתכמה במספר מילים רפות בצליל מתחנן: ״מדוע אתה מכה את הילד?״ הוא למד שעור בכבוד אב, גם אם הבן כבר בעל בעמיו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר