מנהגים והלכות פורים מתוך הספר " נוהג בחכמה " לרבי יוסף בנאיים זצ"ל

פורים

א.   מנהג בפורים עושים תבשיל מפולים שבצאתם מתענית אסתר סועדים בו. זכר למ״ש מגילה יג, שאכלה אסתר זרעונים שלא רצתה לאכול דבר אסור להתענג בתענוגים. ובכל זאת היתה יפת תואר ויפת מראה ומצאה חן בעיני המלר.

ב.  מגהג בכל בתי כנסיות בזמן קריאת ש״ץ המגילה, שבעת שמזכיר שם המן מכים הילדים וגם איזה אנשים גדולים בעלי דעת הכאות בכח על הכסאות. מנהג זה הביאו מור״ם, סי׳ תרץ סעי׳ יז, שנהגו התינוקות לצור צורת המן על העצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהם ולהכותם זה על זה, כדי שימחה שמו על הדרך מחה תמחה זכר עמלק, ושם רשעים ירקב. ומזה נשתרבב זה המנהג שמכין המן כשקורין המגילה בבהכנ״ס, ואין לבטל שום מנהג ולא ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבעו (ב״י בשם א״ח). וכתב הלבוש דיש לכתוב להם שם המן על העצים שמנקש בו ועל ידי הניקוש ימחקהו, סמך לדבר והיה אם בין הכות הרשע, סופי תיבות המן. לפיכך אין לבטל להם מנהג הנקישה שנהגו התינוקות, כי לא לחנם נהגו כן, עכ״ל. ובעתון הבאר, קנו ע״ד, הביא משם פרי השדה, ח״ג סי׳ מב, שעורר על חכם אחד שרצה לבטל המנהג ומפיו לפידי אש יהלוכו שלא לבטל המנהג, ובסוף דבריו כתב שהכוונה בזה לבטל כח הקליפות והסט״א ר״ל, ואין לשום איש למחות מנהג זה. ובזכות זה יתבטלו כח הקליפות ויגבר כח הקדושה וקרן ישראל יתרומם למען כבוד שמו הגדול ית״ש ויתעלה אכי״ר, עכ״ל. ובס׳ נעלי דבש, דף יז סוף, ע״ד, וז״ל: המנהג שהתינוקות מכים המן כשקורין המגילה בבהכנ״ס הובא ברמ״א, הל׳ מגילה, סי׳ תרץ, ואמר אבי מו״ר הרה״ג שליט׳יא, טעם נכון מפני שכתב המחבר לעיל סי׳ תרפט, דמנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה, ועל כן חששו מאוד שהקטנים לא יבלבלו דעת השומעים כמו שהזהיר בזה הרמ׳׳א שם, לפיכך נשתרבב המנהג כשהקורא מוציא מפיו תיבת המן התינוקות מכים, א״כ הילדים מחכים היטב לשמוע המגילה ונותנים לב להקריאה, למען ישמעו תיבת המן מפי הקורא, וממילא אגב זה גם הגדולים שמחוייבים על פי הדין בקריאת המגילה, אפשר לשמוע בלתי מפריע, עכ״ל.

ג.  מנהג שביום פורים האבות נותנים לבנים קטנים מעות ומגדנות וממתקים. ומצאתי שמנהג זה יסודתו בהררי קודש בס׳ חמדת ימים, ח׳׳ב דף עד, בענין פורים, הביא שם מ״ש במדרש רבה, שבאותה הצרה היו עם מרדכי כ״ב אלף תינוקות כנגד כ״ב אותיות שבתורה לעסוק בתורה, מכוסים בשקים ובתענית, כי ידע מרדכי שאין עמלק נופל כ״א בהתחזקות ישראל בעסק התורה הפך רפיון שברפידים, וע״י התינוקות הכל שאין בו חטא שקיבץ, יגברו ישראל ויפול עמלק. יען כי אין בידם לא עון הנאה מסעודתו של אותו רשע, שהם קטנים. ועוד שאין דרך להוליכם למשתה ואין ספק שלא הוליכום שם שלא לערבב השמחה. וגם היו נקיים מהשתחוות לצלם, דלאו בני עונשים המה. והוא מאמר הכתוב אם לא יסחבום צעירי הצאן, שהם הקטנים ישראל שבהם הם היו המנצחים. ולזה השתדל מרדכי בקיבוץ הקטנים, וזאת היתה העצה הנכונה שעמדה לו ולכל ישראל, ותעל שועתם אל האלקים ונענו. ומנהגם של ישראל תורה היא שנהגו להלביש מחלצות ולתת להם מעות פורים ומיני מתיקה, כי עיקר השמחה תלויה בהם כי הם היו סיבת התשועה בתורתם ותעניתם ׳ונאקתם כאמור, עכ״ל. ומפני זה נמשך מנהג זה לתת לילדים ולנערים מעות ומיני מתיקה וכלים לשחק בהם.

ד.  מנהג נותנים מעות פורים למשרתות ישמעאליות. בתשב״ץ למהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, בדיני חנוכה ופורים, אות קעט, כתב שרבינו אפרים היה קורא עליהם וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל. אבל במקום שבבר הרגילום אין לבטל הדבר מפני דרכי שלום. וכמ״ש בגיטין סא, דמפרנסין עניי גויים מפני דרכי שלום ומחזיקין ידיהם בשביעית וכר.

ה. מ נ ה ג בענין ברכת המגילה לנשים, יש מנהגים שונים. יש שנוהגים לומר לאשה שתברך לעצמה ויש שמברך הוא בשבילה. ויש שאינו מברר כלל אלא קורא להם המגילה בלא ברכה כלל תחילה וסרח וכמנהג זה נהגו כמה מהראשונים ז״ל. ועיין פקודת אלעזר, או״ח, סי׳ תרפט ם״ב, שנתן טעם לכל מנהג מן הפוסקים, וכל מנהג יש לו סמוכות. ועט״ר אבא מארי זצ״ל, היה נוהג מנהג אחר שהיה אומר למרת אמי להתחיל הברכה בשם ומלכות והוא היה מסיים הברכה. ובזה יצא ידי חובת כל הסברות. ובס׳ הנז׳ מצאתי שהביא זה בשם הרב אורחות יושר פי״ט, וז״ל: טוב הדבר שילכו הנשים לעזרת נשים או למקום שמתפללים ת״ע וישמעו שם הברכות והמגילה מאנשים. ואם אינם יכולות לילך לבהכנ״ס יוסיף שנית כל א׳ וא׳ לקרוא המגילה לאשתו, והן יברכו לשמוע מקרא מגילה, ואם אינם יודעין לברך יאמרו הנשים תחילת הברכה שהוא השם ומלכות, ושאר הברכה יאמר האיש עם אשתו מלה במלה, ולא יברכו ברכה שלאחר המגילה שאין היחיד מברך אחריה, יעו״ש. ועיין בס׳ פני יצחק, בדיני ברכות, סי׳ קץ, שעמד על זה עיי״ש. והביא דברי המחב״ר סי׳ תרפט והחולקים עליו, והביא דיאמר עמה הקורא הברכה מלה במלה חוץ מהשם. ובליקוטים שבסוף ויאמר יצחק, ח׳ או״ח, הלכות פורים, סי׳ ו, כתב כשקורין המגילה לנשים בבית ילמד להן הברכות מלה במלה ותברר לשמוע מגילה, עיקרי הד״ט בשם שלמי ציבור, סי׳ לו, אות ל.

ו.  מנהג אוכלים לביבות ממולאים בבשר או בשקדים בפורים. מצאתי בס׳ טעמי המנהגים, דף קד ע״א, בשם ס׳ גאולת ישראל, לפי שפורים הוא כמו יו״ט, אבל מותר במשא ומתן ומלאכה וא״כ היו״ט באתכסיא ולא באתגלייא. וכן הלביבות ממולאים בבשר וכו׳ לשמחת יו׳׳ט, אבל הן מכוסות בבצק. ואני הדל המאסף נ״ל לתת טעם לזה, ע״ פ מ״ש הגאון יערות דבש, בענין הנס של פורים, שהפליגו בגדולת הנס שלא היה כמוהו. והוא דכל הנסים השם בקרבנו יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו, אמנם אם אין ה׳ בקרבנו נשארים למקרה הזמן ומעותדים לפגעים וצרות רבות ורעות. ובצרת המן היה בזמן ואנכי הסתר אסתר, דלכך נקראת מגילת אסתר ולא הדסה דעיקר שמה הדסה, ונקראת מגילת אסתר להגדיל תוקף הנס, דעם היות דאין ה׳ בקרבנו והיה זמן הסתר פנים, עכ׳׳ז עשה לנו נם להצילנו, ואיו לך תוקף נס גדול כמוהו. ולכך דרשו והיה לכם לשם לאות עולם, זה הנס שלא נעשה בעולם כמותו. והכוונה דמהשם שלא נקראת מגילת הדסה אלא מגילת אסתר, אתה תשמע דאין נס פלא גדול מזה, זתדה״ק לפי״ז אפשר דלכן עושים הלביבות ובתוכם הבשר מכוסה בבצק, לרמוז לתוקף הנס שגם שהיינו בעת ההיא שהשם הסתיר פניו ממנו, ודאי ח״ו להיותינו נאבדים ויעשו שונאינו בנו כרצונם, אפ״ה עשה לנו נס גדול להצילנו מידי אויבינו ושונאינו.