השבת במרוקו – רפאל בן-שמחון

הדלקת הנרותיהדות המגרב-רפאל בן שמחון

הדלקת נר בשבת היא חובה, וצריך להדליק לפני שקיעת החמה, ומאחר והנשים מצוות עליזה יותר מהאנשים, לכן נשות יהודי מרוקו נזהרו מאוד בהדלקתן. הן העדיפו להשתמש בשמן זית במקום נרות שעוה (חלב) ורובן השתמשו .ב־קנדיל (מנורת זיכרון לבית ולבית־כנסת). מנורת שמן זו עשוייה מפח לבן ואצל העשירים מפליז. ל־״קנדיל״ הזה יש שתי ״קומות״ בהן שופכים שמן. בשורה התחתונה יש שני כנים או פיות, בהם שמים הפתילות, ובשורה העליונה ארבע כנים או פיות. בסך הכל – שש פתילות, הרומזים על ״ששת ימים תעבוד״ (שמות כ, ח).

הפמוט – אל חסכא

נוסף ל־״קנדיל״, הניחו שני פמוטי נחושת על שולחן השבת בהם תקועים נרות דולקים, אבל ברכת הנרות, הייתה דווקא על ה־״קנדיל״ . כל עקרת־בית הכינה לה במשך השבוע פתילות מחתיכות בדים ישנים או מסיבי קנבוס, ובשומעה את תקיעת השופר, עזבה את הכל, ניגשה ל־״קנדיל״, בירכה והדליקה. שני הפמוטים שהדליקה, הם כנגד שמור וזכור. אחר־כך התפללה בעדה ובעד בני הבית בתקוה לזכות בפרי בטן ובבנים זכרים, כן התפללה על בעלה, בבריאות ובפרנסה טובה, והכל בערבית־יהודית.

ביקור בבית־ ההיים. ( זייארא )

יהודי מרוקו רגילים לעלות לבית העלמין ביום שישי אחר הצהרים לפני קבלת שבת ומדליקים נרות על־קברי יקיריהם ואחר־כך עושים השכבה וממשיכים לעבר קברות הצדיקים ומשטתחים ומדליקים. כמו־כן, יש נוהג לערוך סעודות על־יד קברות הקדושים ביום שישי לפני קבלת שבת, זאת כאשר מישהו נתרפא מחוליו, או אשה שהתקשתה ללדת ויצאה בשלום וכדומה.

בואי כלה

לאחר גמר ההכנות לשבת, טבילה במקווה והדלקת נרות, מתיישבים ולוגמים תה עם נענע, וגם מברכים על משהו. סעודה זו נקראת ״בואי כלה״. יש המייחסים את ״הלגימה״ בסוד, שכאילו התפייסות הזוג, משום שבמשך השבוע היו הכנות רבות לשבת ושבמהלכן, בעל־הבית כעס אולי על רעייתו, ומחשש שחס וחלילה יבואו לידי חילול שבת כאשר ישארו שניהם כועסים, לכן באה סעודת ״בואי כלה״ כעין התפייסות לפני השבת ובתוספת של הפיוט ״בואי כלה״.

בואי כלה, בואי כלה, לקראת שבת בשיר ותהילה,

בשבע ברכות אסדר תפילה, כחתן יוצא לקראת כלתו.

תפילת קבלת שבת

עם שמיעת תקיעת השופר וכבר הגברים רצים עם ילדיהם לבית הכנסת. ״שיר השירים״ נאמרת בנעימה יפה ומיוחדת, והילדים נוטלים חלק בקריאתה, כאשר כל אחד מסדר קטע ממנה להנאת הוריו וקרוביו. גם לפיוט לכה דודי יש נעימה ולחן מיוחדים וקבועים, ואם קורא ותפילת ערבית של שבת נערכת בבית האבלים, עקב פטירת אחד מבני המשפחה, אזי כל המנגינות משתנות למנגינה מיוחדת התואמת לאבילות. גם הפיוט יגדל אלהים חי משנים את מנגינתו. בסיום תפילת ערבית הילדים והצעירים ניגשים למבוגרים ומנשקים את ידם, אבל קודם, מנשקים את ידי ההורים. כמו כן, כל קהל המתפללים ניגש לזקנים ולרב בית הכנסת, מנשקים את ידם לאות כבוד ולאות ״שבת־שלום״ כדי לקבל את ברכתם והתשובה מפי הרבנים. שבת־שלום ומבורך, בני!

אורח לשבת

ברוב קהילות ישראל, נהגו שבליל שבת לא הסבו לשולחן עד שהביאו עימם אורח לשבת. במכנאס היו משפחות שהיה להם עני קבוע בשבתות ובמועדים ואם אותו אורח קבוע היה נעדר ולא בא מסיבה כלשהי, בעל־הבית היה יוצא בעצמו וניגש לבית־התמחוי שבשכונה והנקראת ״דאר לוראחים״ (בית האורחים) או " דאר לעניים "  (אכסניית העניים), ומביא משם אורח בתשלום כדי שיואיל לעבור עימו את השבת משום שכבוד גדול הוא לבעל־ הבית בבואו הביתה ואורח עימו. אומרים כי יחד עם האורח הנראה לעין, מלווים אותו עוד שני אורחים בלתי־נראים לעין והם שני מלאכי השרת או מלאכי עליון, ההולכים לפניו ותופסים מקומם ליד שולחן השבת.

הערת המחבר :  במכנאס הייתה משפחת אליהו אזראד ז״ל הנכבדה, נוהגת להסב תמיד לשולחנה אורח, הן בשבתות והן בחגים וזה היה אצלה חוק בל־יעבור, ומספרים שפעם בליל שבת אחת, המשפחה לא הצליחה להשיג אורח, ראש המשפחה שלח את אחד הבנים לחפש בבית התמחוי של העיר ולהביא מישהו משם. באותו לילה ירדו גשמי־זעף והבן חזר אחרי כשעה מבלי למצוא אורח. ראש המשפחה דאז ר׳ יעקב אזראד, איש שוע ונשוא־פנים, יצא הוא בעצמו והלך ישר ל״בית האורחים״ דאר לעניים,, בית שבו מתארחים העניים הבאים לעיר וחיכה שם עד שהגיע אחד העניים, ר׳ יעקב הבטיח לו סכום נכבד אם ירצה ויואיל לבוא עימו לסעודת ליל שבת, וכך היה. יהודי נוסף, מאוד נכבד, היה גם־כן במכנאס, וקיים כל ימי־חייו את מצוות הכנסת אורחים, ולא ישב אף פעם לסעודה מבלי להסב לשולחנו עני־אורה. זה היה הגביר דוד סודרי ז׳׳ל. עוד יהודי צדיק שנהג במשך כל ימי חייו להסב לשולחנו אורחים עניים, בשבתות ובחגים, הוא ר׳ דוד טולידאנו ז״ל, אם כי מצבו הכלכלי היה רחוק מלהיות טוב, עם כל־זה אירח בביתו יתומים ואלמנות חסרי אמצעים.

סעודת ליל השבת

שלוש סעודות חייב היהודי לקיים בשבת והשלוש הן לכבוד שלושת האבות. הסעודה החשובה מכולן היא סעודת ליל השבת, על־כן חשיבות מיוחדת ניתנה לסעודה זו, כאשר כל בני הבית מסובים סביב שולחן ערוך וסועדים את הארוחה ביחד ובמקרים רבים גם אורח מבחוץ משתתף. סעודה זאת היא מאוד חשובה כי בה מתקדשת השבת.

שלום עליבם, אשת חיל, בר־יוחאי ואזמר בשבחין נאמרים בצוותא ובקול רם מפי כל בני הבית ומיד אחר־כך, הקידוש, אחריו ברכה על הבשמים, (נענע או ריחן), ברכות על הפירות וכן על פרי האדמה, כל זה כדי להשלים מאה ברכות, החייב אדם בשבת, נוטלים ידיים ושוב שרים ביחד את הפזמון ״למבצע על ריפתא״ לפני ברכת ״המוציא״. זה היה משרה הארה והתרוממות רוח על כל בני הבית. הבית עצמו, כולו אומר שבת, התמונה נהדרת ומלאה יותר, כאשר כל המשפחה השתתפה בזמירות שבת, להן הוקדש זמן נכבד בסעודה.

בכלל בליל השבת היה בוקע מכל בית יהודי זמר־פיוטים שחוברו על־ידי משוררי הדורות, ואם היו ימי חורף, רוב המשפחות קמות באשמורת הלילה ונהרו לבתי חברים או לבתי־הכנסת לזמר ולפייט עד אור הבוקר. משפחות רבות נהגו לקרוא את שמונה פרקי ״משנת שבת״ (יציאות השבת) לפני הארוחה, ויש שהשאירו את זה לאחר הסעודה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר