בחירת המקום להקמת העיר באר-שבע – 1900
פרק חמישי – 1893 -1910
בחירת המקום להקמת העיר באר-שבע – 1900
השם באר-שבע הלא השם שנתן אברהם אבינו לבאר השבועה בינו לבין אבימלך מלך גרר : "ויקראו למקום באר-שבע". מאז ועד הקמת העיר ב-1900 לא קם ישוב סביב הבארות העתיקות, אשר בחלקן עדיין היו פעילות, ובחלקן סתומות.
המים במדבר הם מקור החיים, וכמעט כל שבט התאמץ לשבת סמוך ככל האפשר למקור מים. לאורך כל השנים נמשך המאבק על המים בין השבטים הגדולים. רק החזקים ישבו סביב לבארות המים.
שטח בארות המים שימש במשך כל השנים מקום שוק לכל שבטי מדבר סיני ומדבר באר-שבע, אליו הביאו את עדרי הצאן, הגמלים, החמורים והסוסים האצילים, ואת התוצרת והשלל של שבטי הבדואים. הכל באו לשוק למכור ולקנות במזומן, או בשיטת החליפין. השוק התפרסם במסחר בסוסים אצילים, בגמלים, בחמורים ובמקנה, שכן בעלי החיים נזקקו למים בעת שהותם במקום.
שוק באר-שבע היה מיוחד במינו. נמצאו בו סחורות מוברחות ותוצרת בדואית, חוטי צמר-גמלים לטויית יריעות אוהלים, צמר כבשים, צמר גמלים, ביצים, חמאה, שעורה וחנדל. אפשר היה למצוא בו גם אוכפים לגמלים, לחמורים ולסוסים, מעשי-ידי-אמן. הסוחרים מעזה וחברון הביאו לשוק גם סוכר, קפה, קטניות, ירקות, דברי לבוש ודברי מתיקה למכירה. ב-1900 השלטונות התורכיים בחרו להקים על שטח זה את העיר באר-שבע .
שכונה יהודית לעזה
משנודע כי הסיבה העיקרית שהעולים מרוסיה אינם מגיעים לעזה, היא דרישתם להקים להם שכונת מגורים יהודית, וגם משום שאינם מסכימים לגור בשכירות בבתי הערבים שאין להם איתם שפה משותפת, בעוד קהילת עזה לא יכלה להתפתח מצעירי יפו וחברון בלבד. משלחת של ועד הקהילה בעזה בראשות נשיא העדה משה ארווץ, ואיתו חכם דוד עמוס וחכם נסים אלקיים, יצאה לפגוש את יחזקאל דנין וז. ד. לבונטין ולהיפגש עם ד"ר רופין כדי לבדוק אפשרויות מימון להקמתה של שכונה יהודית ראשונה בעזה, כמו נווה-צדק ואחוזת-בית. הכוונה היתה לאפשר התיישבות של עולים יהודים מרוסיה, שכן הבטחותיהם של מוסדות חובבי-ציון לשלוח לעזה עולים מרוסיה במטרה לחזק את המניינים מיפו, נמוגו. הם הביאו איתם גם פניות מצד בעלי אדמות בעזה למכור למטרה זו אדמות בזול.
אולם עתה, על-אף הבטחות הנהגת חובבי-ציון, השיבה ההנהגה של המשרד הארצי-ישראלי בשלילה להצעת המשלחת העזתית. טענתה היתה, שהעולים מרוסיה מעדיפים לשבת בנווה-צדק ובאחוזת-בית ואינם נוטים להתישב בדרום. הם מעדיפים את הצפון בגלל האקלים. בכל פעם הבטיחו לקהילת עזה שידונו בדרישתם שנית. בשם יו״ר המשרד הא״י הרגיע ד"ר רופין שאף-על-פי-כן אין הוא דוחה את התוכנית להקמת שכונה יהודית ליד עזה, כאשר ישיג את המשאבים הדרושים. באותה פגישה הודיע להם ז. ד. לבונטין שהוא מתכנן להשיג כספים ממקור אחר להקמת ישוב גדול בעזה, שלא באמצעות המשרד הארצישראלי.
ביטחון מוסכם בין הבדואים ותושבי עזה
ההגנה על הנפש, הרכוש והכבוד, היתה מעוגנת במוסכמות בין אנשי העיר לבין אנשי המדבר. עם זאת חששו היהודים בתחילה יום-יום ושעה-שעה, בחינת אין אמונה בגוי. הגברים היו בעבודה בעיר ומחוצה לה, ודאגו למשפחות שגרו יחד בבתים גדולים,שהיו בהם חדרים רבים.
מחוז עזה גבל עם הבדואים שהיו ידועים כפורקי עול, והפילו חיתתם על כל אזורי הארץ. הם שדדו שיירות תיירים, בדרכם מעיר לעיר, פשטו על כפרים ערביים בעונת הקציר והגורן, רוששו את תושביהם והחריבו את עמלם. בשלבים רבים ויתרו על כפריהם, ונדדו לערים לחפש שם פרנסתם בפועלים. כל מאמצי השלטונות להשתלט על הבדואים עלו בתוהו.
כדי להבטיח נוסעים מיפו לירושלים הציבו השלטונות בדרך בין יפו לירושלים תחנות צבא להגן על התיירים, העולים והצליינים.
למרבה השמחה, יהודי עזה נוכחו כי במחוז עזה בעיות הביטחון היו שונות לחלוטין. בין סוחרי עזה ובין שבטי הבדואים היו יחסים של"שמור לי ואשמור לך". לשני הצדדים היו הזדמנויות שוות לפגוע זה בזה. לכן שמרו שני הצדדים על השלום ועל השקט ביניהם.
שבטי הבדואים בנגב היו תלויים בשיווק תוצרתם בשוק של עזה. נוסף לכך, היד החזקה של השלטונות. גם החמולות הגדולות של סוחרי עזה, פיתחו כוח ועוצמה משלהן, עד שהדבר הביא למוסכמות בעניני ביטחון ולשני הצדדים היה כדאי לחיות בשלום.
הבדואים ידעו, שלסוחרי עזה יש יכולת רבה יותר לפגוע בהם ולנקום בשבט שאנשיו יעזו לפגוע באנשי עזה. זאת ועוד, לבדואים לא היה כדאי לוותר על השוק בעזה, שהיה היחיד בסביבה למכירת תוצרתם ולאספקת צרכיהם, והם היו תלויים בו. לכן לא התפרעו בעזה ושמרו על יחסים טובים. ביחסים אלה לא הבחינו בין מוסלמי, נוצרי ויהודי. כולם היו תושבי עזה.
באותה העת לא היה הבדל בין סוחר ערבי לסוחר יהודי. כולם דיברו באותה שפה, לבשו אותו לבוש וסחרו בצוותא. היהודי בעיר או במדבר לא חש הבדל בינו לבין הערבי, ולא הרגיש נחות וכנוע משאר הסוחרים. במקרה הצורך הוא גם נזף ואיים על הבדואי כתושב עזה לכל דבר. יתר על כן, היהודי עלה על הערבי בהשכלתו, בבקיאותו בשפה הערבית, ובידיעת מינהגי הערבים וחוקי הדת המוסלמית. לעיתים הייתה חברתו אף רצויה ומעניינת יותר.
הבדואים האמינו לסוחר היהודי, יותר משהאמינו לסוחר הערבי. היהודים לא זילזלו בכבודם של השייחיים הבדואים כפי שעשו האפנדים הערבים המתנשאים. היהודים ידעו להפגין כלפי הבדואי הערכה, יותר משציפה הוא עצמו; הם לא נהגו בחנופה ולא בהתנשאות, אלא נהגו על-פי האימרה הערבית: "כליק סבע יה סבע" ("הישאר אריה יה-אריה"). כלומר, בהיותך נחשב לאדם הגון ונעלה כאריה, דאג להישאר הגון כאריה כדי שימשיכו לכבדך.
השייחיים הבדואים היו באים לשוק עם סחורתם מלווים במשרתיהם, כשהם לבושים במיטב לבושם. כאפיות מוכספות, עבאיות שחורות שזורות חוטי כסף וזהב, אומבז משי (קומבז) פסים, ומגפיים אדומים עם עקבי-ברזל מקימי רעש. הם משכו תשומת-לב, הפגינו חשיבות והעדיפו לסחור עם היהודים.
סוחרי עזה הערביים הממולחים ידעו לנצל את חולשת הבדואים לכבוד, והרעיפו עליהם דברי חנופה תוך קבלת-פנים מזוייפת וחמה, כיבדו אותם בקפה ודברי מתיקה ורככו את נוקשותם, כדי לרמותם. סוחר ערבי עזתי שלא ידע את מלאכת קבלת הפנים המזוייפת לכל שייח' לפי ערכו, ולא רימה, לא הצליח בעסקיו. לעומת זאת הסוחרים היהודים הוכיחו בקיאות ונאמנות ביחסי המסחר, ורכשו את אמון הבדואים יותר מן הערבים. לכן הסוחרים הערבים ההגונים עשו שותפות עם הסוחרים היהודים ונהנו מהצלחתם.
בין הסוחרים בעזה בלט חכם נסים בזקנו הארוך והיפה, ובלבושו. הוא נהג לקבל את פני השייחיים הבדואים והם כיבדו אותו על כך, קראו לו"שייח' נסים". הוא הצליח תמיד להעניק לשייחיים יותר מהאחרים ואף כיבד אותם בביתו, דבר שהערבים נמנעו מלעשותו מטעמי דת, ובשל נשותיהם שבבית. חכם נסים קנה מהבדואים שעורה, חנדל וגם גרעינים וקטניות לסוחרי יפו. אם התברר לחכם נסים, ששילם לשייח' ממנו קנה סחורה, על-פי אמון, פחות ממחיר השוק באותו יום, היה חכם נסים מודיע לשייח' ומשלם לו את ההפרש.
השייח' הבדואי המופתע, שלא היה רגיל שסוחר ערבי יחזיר לו כסף בשל טעות, לא האמין למשמע אוזניו; היה חוזר ושואל את חכם נסים אם הוא בטוח בדבר, וחכם נסים ענה לו: "קניתי ממך באמונה לפי מחיר השוק, ואתה האמנת לי. כשנודע לי שהמחיר היה גבוה יותר, מגיע לך ההפרש". לא רק שהשייח' הבדואי היה מפרסם את יושרו של חכם נסים בין חבריו במדבר, אלא היה נקשר אליו בקשרי אמון ולא היה מוכן להחליפו בשום סוחר אחר.
ב-1899 החלו השלטונות להכביד את ידם מיום ליום על הבדואים וחיפשו דרכים לדכא את גאוותם ואת היהירות המדברית שלהם, כדי לשלוט בהם. הדבר הביא לסתימת מקורות הפרנסה הבלתי-חוקית שלהם, והבדואים נאלצו לעבור מנוודות מלאה לנוודות למחצה, ולעסוק יותר בחקלאות ובעבודה שכירה. השלטונות ניסו במצב זה לשכנע את הבדואים למחוז ולעיר משלהם, ולשוק משלהם, שימשוך קונים לתוצרתם ולסחורתם. האומדן המשוער של הבדואים שישבו בנגב בסוף המאה ה-19 היה בין 45,000 ל-50,000. הממשלה ראתה בריכוזם בתוך עיר אחת משימת ביטחון לאוכלוסיית כל הארץ.