הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה – מיכאל אביטבול

פעמים 2

המאמר מבוא מתוך חוברת " פעמים " מספר 2 

קיץ תשל"ט – 1979

הצרפתים נכנסו למארוקו רק ב־1912, אולם חלק ניכר מיהודיה קיימו קשרים הדוקים עם העולם החיצון עקב החדירה האירופית שקדמה לכינון הפרוטקטוראט, וכן באמצעות בתי־הספר של כי״ח, אשר החלה בפעילותה באמצע שנות השישים של המאה ה־19. אין תימה איפוא שהאגודות הציוניות הראשונות במארוקו הוקמו בערי־החוף החשופות להשפעה האירופית.

בקיץ 1900 נוסדה במוגאדור אגודה בשם ״שערי ציון״. במכתב אל ת. הרצל מסביר נשיאה, כי דבר הציונות הגיע אל יהודי־המקום באמצעות מנהל ביה״ס של כי״ח וכן בעקבות ביקורו של יהודי ממוצא מארוקאי, תושב מאנצ׳סטר, אשר רכש מניות של אוצר ההתיישבות.

ללא קשר עם אגודה זאת הוקמה באותו זמן בטטואן שבצפון המדינה אגודה בשם ״שיבת ציון״, ביוזמת רופא יליד רוסיה ששירת בעיר. במכתב אל הועד־הפועל הציוני ביקש לשלוח אליו ״את תוכן הפרגרמה הביזלאית, את התקנות ואת יתר הדברים הנחוצים לנו לדעת למען תשמור החברה את פרטי הארגניזציה הכללית״. במכתב נוסף מסביר נשיא האגודה, ליאון ח׳לפון, כי ליד האגודה הוקמה ספרייה עברית למען ״הפצת שפתנו והחדרת האידיאל הציוני הקדוש בלב כל תושבינו״.

שלוש שנים אחר־כך, נוסדה בעיר סאפי אגודה בשם ״אהבת ציון״, המביעה את נכונותה לשרת את הרעיון הציוני אם כי עדיין אין לחבריה ״שום מושג נכון וידיעה ברורה מכל הנוגע להציונות״. אך, כפי שהם מציינים במכתב נוסף להרצל, לקראת הקונגרס השישי, ״מצב אחינו הנוכחי האיום והנורא מאד(——-     )דורש בחזקה (——  ) מראשי הציונות בכלל, ומשיא חוסן תפארתו בפרט, לחוש לעזרתו, לקומם הריסותיו להציב לו יד בתבל ולתת לו ארץ ומשפט אדם — כי אם גם בימים האלה, אחרי התנועה הלאומית הגדולה הנוכחית עוד תשועת ישראל תאחר לבוא ח״ו, אז תקות העם בעתידו הגדול תמס, תהלוך ועל העם העתיק יומין יאבד כלח, ח״ו״.

הפעילות הציונית במרכז מארוקו החלה ב־1908 עם הקמת ״חיבת ציון״ בפאס." מרוב ״התשוקה הנבחרת״ להצטרף אל ״חברת חובבי ציון הקדושה״ שלחה האגודה את שני מכתביה הראשונים אל ישראל זנגוויל, נשיא יט״א (המכתבים הופנו אחר־כך לכתובתם הנכונה). ״חיבת ציון״, שהחלה מיד להפיץ את השקל ואת מניותיו של אוצר־ההתיישבות, הרחיבה את תחום פעולתה לשתי הערים, צפרו ומכנאס.

אם היתה דרושה מידה של פתיחות כדי להחדיר את הציונות למארוקו, הרי באלג׳יריה ובתוניסיה, ובמיוחד בזו הראשונה, היתה השמירה על המסורת הערובה העיקרית להתעוררות הציונית. במדינה זו, היתה קונסטאנטין השמרנית והמסורתית, ולא אלג׳יר או אוראן המודרניות יותר, המרכז היחיד של הציונות, עד תקופה מאוחרת מאוד. בערי־השדה האחרות של אלג׳יריה — בון, סטיף או תלמסן — נוצר הקשר עם המוסדות הציוניים בידי יחידים או קבוצות שראו בציונות מגן יעיל נגד ההתבוללות או אף רעיון דתי במהותו.

את הביטוי המושלם להשקפה זאת מוצאים אנו, כצפוי, במארוקו, שבה היה הרעיון הציוני אפוף אווירה של ״אתחלתא דגאולה״. הגישה הדתית של ציוני־מארוקו, כפי שבאה לידי ביטוי במיוחד במכתבי ״חיבת ציון״, אובחנה עד מהרה על־ידי המוסדות, שהמליצו ב־1910 לפני חברי האגודות של פאס ומכנאס, להצטרף אל פדרציית ״המזרחי״. ההצעה התקבלה, אך ציוני־פאס התקשו להבין, שמצויים בקרב תומכי הרעיון הציוני אנשים ״המתנגדים בפומבי״ לדעה כי יש ״להגן על דתנו הקדושה שלא יעשה בתוך התנועה הציונית איזה דבר המתנגד לה״.

כתוצאה מתפיסה זאת של הציונות, ניכר היה מקומם של הרבנים בראשית ההתארגנות הציונית בצפון־אפריקה. במוגארור שימש הרב הראשי כמזכיר האגודה המקומית, הוא הדין בסאפי ובמכנאס. אשר לפאס, נמנו כל רבני העיר, ובתוכם הרבנים הראשיים ר. אבן־צור, מ. סידרו, ש. אבן־דנאן וו. הצרפתי — עם חברי ״חיבת ציון״.

אשר לתוניסיה, מציין א. טורצ׳ינר, ״ההתנגדות וביחוד אותה שאנו מוצאים פה באירופה אין שמה. היראים מתיחסים בחיבה ובהדרת קודש לתנועתנו — כשדברתי אני בחברת אגודת ציון בטוניס נמצאו בין הנאספים גם זקנים וישישים יראים ושלמים וחברי בית הדין לצדק. הרב הישיש שהוא חולה ביקש סליחה על פרישתו וככה היה בספקס״.

ואכן הנציג הראשון של תוניסיה בקונגרסים הציוניים היה הרב יעקב בוקארה שהשתתף בקונגרס העשירי וייסד את שתי האגודות שפעלו בתוניס, ״אגודת ציון״ ו״יושבת ציון״.

אפשר להצביע על תופעה דומה ׳בקונסטאנטין, שרבניה המקומיים נמנו עם הפעילים העיקריים של האגודה הציונית המקומית, ״אהבת ציון״."

מאפיין נוסף של הרכב האגודות הציוניות הוא חלקם הרב של יחידים מהרובד המבוסס של החברה היהודית, כולל אנשים בעלי עמדות ציבוריות חשובות. כך למשל, בראש אגודת ״יושבת ציון״ בתוניס עמדו מרצה לכלכלה (ג׳ בונאן), שני משפטנים (ד״ר פיטוסי וד״ר דרמון), בנקאי(ב. לומברוזו), ושלושה סוחרים אמידים(א. דנא, מ. גדליה וא. קוסקאס), חמישה מתוך עשרת חברי ועד האגודה היו בעלי העיטור ״נישאן אפת׳ח׳אר״, המקביל לאות לגיון הכבוד הצרפתי. בראש ״אגודת ציון״ עמד כאמור העו״ד א. ואלנסי, ״העסקן החרוץ העובד יותר מכפי כוחותיו״, ורוב חבריה, בדומה לחברי ״אהבת ציון״ בספאקס, היו ״בעלי־בתים״.,

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר