.ג׳זיה וח׳ראג׳(המאה ה־11) יחס דת האסלאם לדתות האחרות

בת יאור

באשר לאנשים אשר ״יש לקנות את לבותיהם״ [בשלל], הללו יכול שיהיו כופרים ויכול שיהיו מוסלמים. אם כופרים הם, התקוה היא שתצמח תועלת ממתנות אלו: למשל, יניעו אותם להתאסלם, או ימנעו איזו פורענות, אם אמנם אי־אפשר לנהוג אחרת. אם אלה מוסלמים בעלי־השפעה, התקוה היא שתצמח מכך איזו ברכה: תתחזק אמונתם באסלאם, ייאלץ אחד מחבריהם לקבלו, תושג תמיכתם לגביית תשלום הצדקה מקבוצה אחרת שסירבה לשלמו, ייגרם נזק לאויב או שימנעוהו מלהרע לאסלאם, על תנאי שאין להשיג תוצאה זו אלא במחיר זה. המתנות האלו שניתנו לחזקים ונמנעו מקטני־ארץ דומות למראית־עין למתנות שמלכים נוהגים להעניקן. אולם סוף מעשה בכוונה(נִיָה) תחילה: אם נועדו מתנות אלו לשרת את האינטרס הכללי של המוסלמים ודתם, הרי תדמינה למתנות שנתנו הנביא והח׳ליפים בשעתם: אולם אם יהיו מניעיהן שאיפת־גדולה ושחיתות, הרי תדמינה למתנות אשר נתן פרעה.(עמי 51)

שתי דתות־ההתגלות האחרות נחלשו משום שלא עצרו כוח להגשים את עצמן, או משום שהדבקים בהן נתבהלו נוכח מסות הכרחיים.

ראו איפוא הבריות שאין בדתות האלו לא כוח ולא גדולה, ואחרי־כן הבינו כי אינן יכולות לערוב לא לאשרם שלהם ולא לאושר זולתם. בשני נתיבי־השגגה האלה הולכים אנשים שקיבלו עליהם דת בלי שיתקנו לה את כל הנחוץ לקיומה: כוח־שלטון, ג׳האד, אוצרות־חומר — או אנשים שנשאו נפשם לשררה, הון ומלחמה בלי שישימו להם למטרה את נצחון אמונתם. בשני הנתיבים האלה הולכים אנשים שעוררו על עצמם את חרון־אף האלוהים ואנשים שסטו מדרך הישר. הנתיב הראשון הוא זה של הנוצרים, אשר הלכו תועה. השני הוא של היהודים, שעוררו את זעמו של אללה על עצמם.

דרך־הישר היא רק דרכם של הנביאים, הקדושים (צדיקין), מקדשי־השם ויראי־האלוהים. זו דרכו של מוחמד נביאנו, חבריו הח׳ליפים, תלמידיהם, וקדמונינו אשר הורונו את הדרך: המֻהאג׳רון, האנצאר, והמאמינים בני דור שני. אללה הועיד להם גנים אשר מים חיים מפכים בם ובהם ישכנו לנצח־נצחים. ״ זה הנצחון העליון.

אִבְּן־תַיְימִיה (תיאולוג ומשפטן מן המחמירים, נפי 1328), אצל ה. לאוסט

מהאג׳רון — מהגרים, זהו כינוים־תארם של תומכי מוחמד אשר היגרו ממכה למדינה, לפני הגירתו של מוחמד עצמו בשנת 622 או בעקבותיו. המהגרים הללו נחשבים הנכבדים שבבני האצולה האסלאמית. האנצאר — העוזרים, זהו כינרם של תושבי מדינה אשר תמכו במוחמד וסייעו לו לבסס את האסלאם אחרי בואו למדינה. גם הם נחשבים נכבדים שבאצילי האסלאם.

״מגנים אשר מים חיים מפכים בם (או תחתיהם)׳/ זהו תיאור גן־העדן בקוראן

 

5.ג׳זיה וח׳ראג׳(המאה ה־11)

על מס־הגולגולת ומס־הקדקעות

מס־הגולגולת והח׳ראג׳ הם שני היטלים שגזר אללה על עובדי־עבודה־זרה לטובת המאמינים ולהם שלושה צדדים משותפים ושלושה המבדילים ביניהם, ומהם מתפצלות תקנותיהם השונות. ואלה שלושת הצדדים השווים:

א) שני המסים מוטלים על עובדי־עבודה־זרה כדי להדגיש את שפל־מצבם והשפלתם!

 ב) שניהם רכוש הפיא המשולם לאלה הזכּאים לפיא;

ג) מועד התשלום מגיע בסוף השנה ואין לשלמו לפני מועד זה.

 

הפיא

הפיא מבוסס על הפסוקים הבאים מפרשת אל־חשר (הגלות), שאותה גילה אללה בעת המשלחת נגד בנו־נדיר, אחרי קרב־בדר. אמר אללה: ״אללה העניק רק לשליחו את רכושם כשלל, כי אתם לא נלחמתם בגמלים ובסוסים להשגתו, כי אללה לבדו משליט את שליחו על מי שלרצה והוא הכל־יכול. לכן נועד השלל שהעניק אללה לשליחו מרכוש בני הקריות שהוגלו רק לצרכי אללה ושליחו, לקרובים, ליתומים, למסכנים ולנעיס־דנדים״ (קוראן נט, 6-7).

 

שלושת הצדדים המבדילים ביניהם אלה הם:

  • מס־הגולגולת נגזר בפסוק [שבקוראן] ואילו הח׳ראג׳ נקבע על־פי דברי חכמים בדיונים הלכתיים [אג׳תהאד]; דברים המופיעים בקוראן נחשבים דברי אללה, ומבחינה משפטית הם עומדים אפוא על הדרגה הגבוהה ביותר.

 ב) שיעורו הנמוך ביותר של הראשון נקבע על־ידי המשפט [הקוראני], הגבוה ביותר מחושב על־פי הערכות שמדברי חכמים, ואילו שני שיעוריו של הח׳ראג׳ מבוססים על הערכה מדברי חכמים;

ג) הראשון חובה הוא כל זמן שנשאר אדם בחזקת כופר ומשעה שהתאסלם הריהו בטל, ואילו השני חובה הוא בין אם נשאר האיש כופר ובין אם התאסלם.

הג׳זיה, זה מס־הגולגולת, אשר תחול על ראשו של כל נתין, נגזרת מן הפועל ג׳זא (לתת עונש או שכר), בין משום שזה עונש המגיע להם בגלל כפירתם, לפי שבבוז גובים אותו מהם, ובין משום שהוא בחזקת שכר מפני שחמלנו עליהם, לפי שברחמים הוא נגבה מהם. מקור המס הזה הוא בכתוב האלוהי: ״הילחמו באלה שאינם מאמינים באללה ולא ביום האחרון, אוסרים מה שאסר אללה ושליחו ואינם נוהגים לפי הדת האמיתית — אלה שניתן להם הספר, עד שישלמו את הג׳זיה לפי יכולתם והם מושפלים [חַתַא יַעְטוּ אַל־גִ׳זיָה עֵן יֵדִן וַהֻם צַאעִ׳רוּן]״(קוראן ט 29]

המונח הקוראני [ען ידן״] יכול פירושו להיות על־פי עשרם ויכולתם או על־פי העושר שהם משוכנעים כי יש לאל־ידינו להוציא מהם. אשר למלים ״והם צאע׳רון״, אלו פירושן שצריך לבוז להם ולהשפילם, או שצריך למשול בהם על־פי דיני האסלאם: כל רשות חייבת לאכוף את מס־הגולגולת על מחזיקי הדתות הנגלות המצויים תחת חסותנו (ד׳ימה), למען יוכלו לשכון בשטח מוסלמי, והתשלום שהם משלמים מעניק להם את שתי הזכויות הבאות: שיניחום לנפשם ויגנו עליהם, שהודות לראשונה יישבו בטח, והודות לשניה תהיה להם זרוענו למחסה. […] בדומה לאחרים, חל מס־הגולגולת (כל־אימת שכוחו יפה) על הערבים, ועם זאת פסק אבו־חניפה: ״אינני דורשו מן הערבים לבל יהיו מטרה להשפלה״. לכן לא נתחייבו בו לא מי שהתאסלם וחזר בו ולא מי שהוא דהרי ועובד־גילולים. בכל־זאת חייב בו אבו־חניפה את זה האחרון כשאינו ערבי, אך לא אם הוא ערבי.

אל־נעמאן בן ת׳אבת בן זוטא אבו־חניפה (לערך 767-700 לספה״נ), מגדולי ההלכה (פ'קְה)

והתיאולוגיה המוסלמית, אבי האסכולה החנפית במשפט המוסלמי.

דהרי — מי שנוהה אחר האסכולה הפילוסופית החמרנית, שנחשבה אתאיסטית בעיני

האורתודוקסיה המוסלמית.

הנוהים אחר ספרי ההתגלות הם היהודים והנוצרים שכתבי־הקודש שלהם הם התורה וכתבי הבשורה.

כל העובר מן היהדות לכת נוצרית [אינו בן־חורין לעשות זאת]; הוא לא קיבלעליואתהנכו- נה בשתי האמונות, וחובה עליו להתאסלם.

כאשר עושים שלום אתם [עם הכופרים] על־תנאי שינהגו מנהג הכנסת־אורחים עם מוסלמים עוברי־דרך, תוגבל חובה זו לשלושה ימים בלבד ואין להוסיף. כך נהג עומר עם הנוצרים של סוריה כאשר חייב אותם לאכסן בבתיהם עוברי־אורח מוסלמים, ולהאכילם אוכל רגיל, אך לא חייבם לשחוט כבש או תרנגולת: וכן חייב אותם לתת מחסה לבהמותיהם, אך לא לספק להן מספוא; יתר על כן, בכך חייב רק את היושבים בשדה־הארץ ולא את יושבי הערים.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר