רבי שלמה אבן וירגה-שבט יהודה-השלשים ושנים

שבט יהודה 001

השלשים ושנים

במלכות פרס בזמן אחר קם איש יהודי ועשה עצמו משיח, והצליח מאד וקבץ אליו עם רב מישראל. וכי שמע המלך כל תקפו וכי כונתו לבוא להלחם עמו, שלח וקבץ ליהודים שבארצו ואמר להם, שאם לא יעשו עם האיש ההוא שיס­תלק מעליו שידעו נאמנה שיעביר את כלם בחרב רעה וישמיד טף ונשים ביום אחד. אז נקבצו יחדיו כל עם ישראל והלכו אל האיש ההוא ונפלו לפניו ארצה והתחננו מאד וצעקו ובכו שישוב מדרכו, ולמה ישים עצמו בסכנה וכל עניי עמו, כי כבר נשבע המלך להעבירם בחרב, ואיככה יוכל יראה ברעת כל  קהלות פרסי השיב דוד אלדוד: אני באתי להושיע אתכם ולא אביתם, ולמי יראתם? ומי יעמוד לפני? ומה יעשה מלך פרם ולא ירא ממני ומחרבי? שאלו לו: מה המופת שהוא משיח? והשיב כי הוא מצליח, ואין למשיח צורך אות אחר. השיבו: הרבה עשו כן ולא הצליחו! אז שלחם מעל פניו בחמה עזה.

ביום הב׳ שבו אליו בתענית וקטניהם לפניהם לשיכמרו רחמיו. אז אמר: למען רחמי הקטנים האלה כן אעשה, אם יתן לי מלך פרם ההוצאות שהו­צאתי להכנת מלחמה זו אשוב אל מקומי ולא אזיקנו! אמרו לו היהודים: ואיך מלך אדיר כמו מלך פרס יכנע לתת הוצאות לאיש יהודי? השיב הארור משיח השקר ואמר: אם תשובו פעם שנית אפילו יתן לי כל ההוצאות וחצי מלכותו לא אתפייס.     

וכי ראו היהודים רוע לבבו ואין טענת אמת מועיל, הלכו מרים ובוכים לפני המלך ואמרו: אדוננו המלך! בבקשת השררה וכתר המלוכה אין דת ולא טעם יספיק להעביר השטות למי שנשתטה בו, האיש ההוא ראינו בו כי הוא בענין זה שוטה מוחלט, איננו שומע בקולנו ובכל מה שאמרנו לו, כי שם נפ­שנו בסכנה עצומה ואנחנו נקיים, ועל זה נפלינו אנחנו, כי איך ישית אדוננו את לבו לדברי השוטה הזה? שאם יניחנו הוא יפול מעצמו, כמו שמצינו בכל דברי שקר כי יפלו באשר אין לו רגלים, וכמו האילן הנופל׳ כאשר אין לו שורש: דברים דברנו אל האיש ההוא מספיקות לשבר לב האבן, והוא בסכלותו עומד, ואמר לנו שאם יתן לו אדוננו כל מה שהוציא לעשות מלחמה זו ישוב לארצו, ויספיק כל זה להעיד איך הוא שוטה מפורסם. השיב המלך: ולמה קראתם אותו שוטה על זה? ואם העני אין לו אוצרות והוציא הוצאות בערבון ובטחון נצוח המלחמה והוא שב לדרכו — מה יעשה אם לא בדרך זו? לכן  מהרו ושובו אל האיש ההוא ואמרו לו כי מתרצה אני במה שהוא שואל, ושישלח בבטחון ואמונה איש אחד עם פנקסו, ומיד אשלם לו במעות יפים. וכן נעשה.

אחר ששב האיש ההוא ונתבטלה המלחמה צוה המלך וקבץ כל היהודים אשר במלכות ואמר להם: אחד משלכם בא אלי להלחם בי, וספרו לי כי היה בהסכמת כלכם, ולא חשבתם כי הרעה ישוב נגד פניכם. השיבו היהודים טע­נות מספיקות ולא הועיל. וסוף כל הדברים אמר להם: תנו לי ההוצאות מיד ואחרי כן אדעה מה לעשות לכם! וכאשר שבו לפייס ולדבר צוה ויתפשו כל ראשיהם במאסר חזק, ומתוך הצרה הוצרכו לתת הסך. ורבים מהם היו מו­כרים את בניהם למלאת הסך. ואחר שנתנו לו מה ששאל אמר שבעד עלבונו יקבלו הם עלבון זה, שילכו היהודים יחפים ושלא יוליכו מכנסים אלא עד הירך.

אמר יוסף ן׳ וירגה:

אני שמעתי מפי השר הנשגב והמרומם כמה״ר משה המון יר"ה שגזר עליהם שיוליכו עץ כבד ועב לאחוריהם תלוי מצואריהם ללעג, ולזה לא היו  יוצאים מבתיהם כי אם לנחץ גדול, כי זה היה מחזיר לו העץ לפניו, וזה מכה ומחזירו לאחוריו, והיו לשמצה וקלס לכל עובר ושב, ובכל רחוב וראש כל חוצות ימרו לבשת.

ספור היה מהמלך דון פידרו הזקן עם החכם ניקולאו די וואלינסיא.

אמר ניקולאו: שמעתי עליך, מלכנו, שרצון רוממותך לצאת למלחמה על אויביך אשר נקראו אינפיאיליש, ולמה ילך אדוננו אל האויבים אשר מחוץ ויניח אותם שבפנים ? והם היהודים אשר גדלה שנאתם אלינו, וכתוב בספרי­הם שאסור לתת לנו שלום, ומפי המכיר אותם שמעתי שהנוצרי אין ראוי שיקבל מן היהודי אלא האמצע, ופירושו, כי כשהגוי בא לעומת היהודי אז  אומר על הנוצרי: בא בשעה רעה! ובהתקרב אצלו אומר לו: שלום עליך, אדוני, והאל יחייך! ובהתרחק ממנו אומר לו: לך כקרח לגיהנם וכפרעה אל הים.

השיב המלך: אם שמעת באזניך ? השיב ניקולאו: מאחד מהם שבא לדתנו  שמעתי. אמר המלך: אין ראוי להאמינו, כי מי שהמיר דתו נקל לו להמיר הדברים, ועוד, כי השנאה מפאת הדת אינה אלא שנאה מקרית, כי הוא אינו מכוין אלא אהבת דתו.

אמר ניקולאו: אין אני דואג אלא מעזותם, אשר על פניך, אדוננו, יאמרו שדתך דת שקרית.

אמר המלך: יקרא אחד מחכמי היהודים ונשאל! וכשבא אמר לו המלך: יהודי החכם, מה שמך? אמר לו: אפרים ן׳ שאנג׳ו.

אמר המלך: כנראה הרכבה יש בך ומחציך ולמטה שבו אות הברית יקרא שמך אפרים, ומחציך ולמעלה נוצרי אתה, שכן יורה שמך שאנג׳ו.

השיב היהודי: אדוני המלך! שאנג׳ו שם המשפחה היא, והיא שנצי, אלא  שנשתבש בלשון העם.

אמר המלך: בתך הייתי מבקש כי הגדת לי משפחתך ?

השיב היהודי: אדוני המלך! אמרתי שאנג׳י להבדיל, כי כמה אפרים יש בחוצות, ואדוני המלך מבקש היה להכירני כיון ששאל את שמי.

אמר המלך: נניח זה, כי למה שהביאור לפני הלא הוא לשתשיב איזו משתי  הדתות טובה, דת ישו או דתך?

השיב החכם: דתי יותר טובה לי כפי עניני, אשר הייתי במצרים עבד לעבדים והוציאוני האל משם בנסים ואותות, ודתך טובה לך כפי ממשלתך התמידית.

אמר המלך: על הדתות מצד עצמם אני שואל, לא בבחינת המקבלים.

אמר החכם: אחר עיון ג׳ ימים אשיב לאדוני אם יראה בעיניו.

השיב המלך: יהי כן!

אחר השלשה בא החכם והראה עצמו כעוס ובפנים זועפות.

אמר המלך: מדוע פניך רעים?

השיב ואמר: כי קללוני היום על לא חמס עשיתי, ועליך, אדוננו, לריב את ריבי. והענין הוא, כי זה חדש ימים שהלך שכני למרחוק, ולשני בניו כדי לפייסם הניח ב׳ אבנים יקרות, ועתה באו הב׳ אחים אלי ובקשו ממני שאודיעם סגולת האבנים וההבדל שבין זו לזו. ואמרתי להם: מי היודע בזה יותר מאביכם ? הנה הוא אומן גדול בהכרת האבנים וציורם הנקרא לפידאריד, שלחו אליו והוא יגיד לכם האמת, ועל תשובה זו הכוני וחרפוני.

אמר המלך: שלא כדין חרפוך, וראוים לעונש.

השיב החכם: וישמעו אזניך, מלכנו, היוצא מפיך! הנה עשו ויעקב אחים  היו, ונתן לכל אחד אבן אחת, ואדוננו שואל: איזו יותר טובה ? ישלח מלכנו ציר לאבינו שבשמים, כי הוא הלפידאריו הגדול והוא יאמר הבדל האבנים.

אמר המלך: הראית, ניקולאו, פקחות היהודים ? וחכם זה ראוי לדורון וכבוד, ואתה יספיק לך לעונש, כי שקר דברת על עדת היהודים.

אמר ניקולאו: איך שיהיה, מחק המלכים הקדושים להכניע כל הדתות לדתו, ולמה לא יכניע לאלה?

השיב המלך: לא ראיתי מעולם שום הצלחה בדבר על צד הכרח, כי מיד שיעלם המכריח ישוב לקדמותו, כמו האבן כשתושלך למעלה מיד בסור כח היד תשוב אל מרכזה, וכן הרוח כשנכנס בבטן הארץ מיד קורע ושב ליסודו. לכן איעצך, ניקולאו, לא תלך אחר העם הזה בדרך ההכרח, אבל אפשר שתוכל להם בהוראת הרצון והסתה בהתמדה מיום אל יום, כי הדלף הטורד עם כל חולשתה עושה רושם באבן השיש עם כל תקפה, כל שכן שירשימו הלשו­נות הרכות בלב בשר. ושמעתי, כי חכם אחד רצה לייסר את בניו, ועשה מש­תה מלשונות רכות וקשות, וכלם היו מושכין את ידיהם מן הקשות והולכים אל הרכות, אמר להם אביהם: אי בני, אם כה תעשו בדברכם עם האנשים מה  טוב ומה נעים חלקכם!

השיב ניקולאו: גם מדרך זו אין תקנה, כי אינו ממנהג העם הזה לקבל עצה, וטבעו טבע הפתן, שכאשר יזקין יחרש מאזנו אחת, וכאשר יבוא המל­חש יטמין אזנו הב׳ בעפר כדי שלא ישמע, שכן אמר דוד: ״כמו פתן חרש יאטם אזנו״. וכתב שלח שר צבא טיטוס לרומי, והעתקתי נסחו אשר נעתק  מלאטין אל לשון עברי, והם דברי יושיפוש הגדול ליהודים היושבים על החומה, אביאנו לפניך! והביאו וקראו, וכה אמר:

״העם הנבחר, בני אברהם, תלמידי משה, תושבי ירושלם מעון השכינה משוש הארץ, יעלו נא לרצון דברי אלה על מזבח חכמתכם, ישמעו האזנים, יבינו הלבבות, יברח הזדון, ימשול השכל, יגזור הדעת בצאת חפשי מרשת התאוה, תדעו כי תשוקת הנצחון ישים בעליו מנוצח מקברו אשר כראו והוא לא ידע. אם שמעתם בן עיר אשר אמר לאלסכנדרא בבאו עלז מן המלחמה וכה אמר: אי אליסכנדרא, הנה באת שמח בנצחון המלחמה הקטנה — מי יתן שתנצח הגדולה!

אמר לו המלך: ואיזו גדולה יותר מאשר נצחתיי א״ל:

המלחמה הגדולה היא מלחמת יצרך! אנא, הבחורים, הכניעו יצרכם, ויגדל נא  כחכם להיות זקנים בזמן הבחרות, כי בזמן הזקנה אין צריך כח, והימים בעצמם ישיתו עצות בנפשכם, מה בצע כי יהיה לכם שכל כמו חכמים ותחיו כמו בעלי חיים ? וכיון שהאויב מבקש שלום ומבטיח קיום מקדשכם, למה תשימו אותו בסכנת האבדן ? האם יחמלו עליו אויביכם ? ואתם השלכתם האש  ראשונה! וי וי, מה יעשו חכמי יועצי ירושלם אשר נגד עצתם כל עצה נב­ערה וכל חכמה מגרעת ? איה יודעי בינה לעתים כאלה ? איה זרועות חזקות נעזרות בזכות הלבבות הטהורות משליכים אלף חצים ואחד לא יחטיאו ? ואתם אפילו אחד מאלף לא הזיק לאויב, ונשארתם כאניה בלב ים ורוח סערה סביבה ולפניה צור מכשול ולמעלה ממנה ענן ערפל, אש וגפרית, מלאתם  מקדש מדם נקיים והרשעים שלחתם חפשים! ומצד פירוד לבבכם, אם האויב הורג אחד מכם — אתם בעצמכם הורגים אלף. שמעו נא שרי קדש, כי אמר טיטוס: לשוא טרחתי להביא מרומי כמה סוללות, כי היהודים בעצמם כל אחד סוללה לחבירו! תדעו נאמנה, כי הבטחון בלי יושר כאניה בלי תורן. ולמה הצליחו הרומיים ? אלא ביושרם! הנה שמו בשוקי רומי בכל אחת  איש נאמן יודיעם בכל יום מי שבר אחד מדתי רומי ולא נמצא מי ששבר אפילו אחת, ואתם שברתם דתי אלהיכם כלם בכל יום: חללתם שבתות ה׳ מועדי קדש, לקחתם הבתולות הנאות מחדרי משכיתם וחיק אמותם,שאעפ״י שאמר החכם: אין זקן כל כך כבד מן הזוקן שאם יראה אשה יפה לא יחשוק, ואין בחור פרוש שלא ידאג,—זהו בשעת שלום, אבל בשעת מלחמה וספרי הסכנה פתוחים ראוי שלא יראה לכם ערות דבר, כמאמר מלככם, ואתם חטאתם בדבור, במחשבה ומעשה!

אליסכנדר שלא ראה אור האל היה מחזיק בידו אחת הרומח ובשנית מפזר לעניים, לשיחזיק יד ליד — ואתם בשתי ידים שפכתם דם צדיקים! עוד ראו מזל הרומיים צומח: הם מושלים עד ערי בריטאנייא ועד הרי הענקים, וגם אתם ראוי שתכנעו כאשר ראיתם רצון אלהיכם.

 השגיחו חכמת הטבע, כי הקנה יכנע לרוח חזק, והכנעתה היא רפואתה לשוב לעלייתה, כי כשיעבור הרוח תשוב לקדמותה. גם תבינו שלא התמיד הצ­לחת שום אומה אלא בהתמדת שלמותה: אנשי מדי עברו תורות השכל, וכעס עליהם האל והמליך אנשי כשדים, כעס עמהם והמליך היוונים, כעס עליהם והמליך הרומיים, כעם עליהם וימליך אתכם אם תטיבו דרככם.

ידעתי, כי העריץ שר צבא שלכם יאמץ את לבבכם בדברים שהיה ראוי להטיל מורך ולא אומץ, אתם לוקחים מן האיש ההוא עצות רבות, תדעו באמת, כי לא יועילו מאה עצות מאיש אחד מה שיועיל עצה אחת ממאה אנשים, והשפעת האל בשכל המרובים היא, ומה תקהו עצה מן עריץ משולל מהשכלה, מופשט  מעשות טוב בחייו ? וכי תאמרו: איך נשתעבד ? ולעולם היינו חפשים! אתם תאמרו: לעולם! ואני לא ראיתי שעה שלא הייתם משועבדים, כי ראה היוצר שאי אפשר השארותנו אלא בהכנעת יצרינו, ולא הצליחו הרומיים כי אם לשעבד אתכם. אחד היה אברהם בחכמה ועושר והשתחוה כמה פעמים לעם  הארץ, ויעקב נשתעבד תחת יד המצריים, כי ידע שרצון האל הוא, ומגבורת יהודה ויוסף ואחיו היה להחריד את מצרים, כ״ש להרוג את יוסף, ויראו לג­שת, לפי שהאל המליכו. וברום הצלחתכם, הוא זמן המלך הראשון שאול, לוקח היה את בניכם לרוץ לפני סוסיו, והנערות הבתולות לובשות רקמות למבשלות ועופות, ראיתי בעיני כי אתם מחפשים מיתתכם בנרות, ועם אבוקות—שרפת בית אלהינו, ואיך לא ישרפוהו ואתם השלכתם האש ראשונה!״ ובעוד שהשר היה מדבר, השליכו עליו חצים מן החומה, ועם כל זה נת­אמץ ושב להשלים דבריו, וכה אמר:

״אי קריה נאמנה, ירושלם, אי מעון שכינה, אי תפארת פלישטינא, אי משוש מלאכי עליון! אני איני דואג על שני חומותיך באשר כבר נפלו, ולא  על דלתותיך אשר נשברו, ולא על חומותיך אשר נפרצו, על מה אני דואג ובוכה ? הלא על שאני רואה היותך ריקנית מאנשים טובים. אי ירושלם, נוה שאנן! אם ימיתוני אתה תבקש מלפני אל את דמי, כי הם יבקשו להרגני תחת בקשתי חיותם, גם אני מצטער ובוכה אשר ילדיך לקחו כלי זרים שהם חרב וחנית, וכליהם — והוא המעשה הטוב— לארץ הניחו! האם הוצרך אברהם  אפילו לתפלה כאשר לקחו ממנו שרה, בשכבו על מטתו נגף ה׳ את פרעה, וכאשר חשב לגלות מסתורי שרה גלה השם מסתורי פרעה לעיני הרופאים ולא הועיל, וכאשר הקיץ אברהם מצא שרה בצדו וכתר מלכות בראשה. אי ירושלם, מי הביא עליך אויב ? כי אם בניך! מי הביא אנטוניוס וסוסיאוש? ומי הביא נרון קיסר ? הלא בניך שלחו בעדו מפני מחלקותם! דבר כה, ירושלם, באזני האנשים האלה היושבים על החומה להצילך והם יבקשו הרימותך, אמור כה להם, שאם אין חומל עליך שיחמלו על הבית אשר בנו הנ­סיכים היקרים והנביאים הקדושים, וכל זמן שאתם מאחרים כניעתכם אתם מאחרים גאולתכם, ומי יתן וכבר עברו ימי הכניעה, כי בכל יום שעובר אתם קרובים להשבת מלכותכם״. עד כאן. אחר דבריו אלה השליכו עליו מן החומה אבן גדולה והוכרח לברוח משם.

אמר ניקולאו: ראה נא, המלך, היועיל עצה עם האנשים האלה ? אין עצה ואין תבונה נגד טפשות היהודי!

אמר המלך: ואם לא יועיל לא זה ולא זה, לא היום ולא לעולם, הלואי שיספיק זמננו לבקשת שלמות נפשותינו, ולא נוציאהו לבקש שלמות נפשות  היהודים. ומכל מקום עלז לבי מאד בדברי הכתב ההוא וכנראה יש בין היהו­דים מיופי המליצה ונועם המשך הדבורים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר