פרשת ויקהל ושבת החודש. מאת: הרב משה אסולין שמיר

 פרשת ויקהל ושבת החודש.Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"ויקהל משה

           את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א).

חשיבות האחדות בעם ישראל.

"התורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו…

ואולי, כי לזה רמז באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך.

כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.

 ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך" (רבנו "אור החיים" הק' שם).

"משה רבנו, הקהיל את כל עדת בנ"י למחרת יום הכיפורים,

כדי למשוך את אותה אחדות הקיימת ביום הכיפורים,

 לכל ימות השנה ("כלי יקר" שם).

פרשת השבוע "ויקהל" נאמרה למחרת יום הכיפורים, כשמשה ירד מהר סיני עם הלוחות השניות כדברי רש"י.

רבנו ה"כלי יקר" לומד מוסר השכל מן העיתוי בו הקהיל משה "את כל עדת בני ישראל" – אנשים, נשים וטף, למחרת יום הכיפורים. המסר המרכזי לדורות הוא: כמו שביום הכיפורים עם ישראל מתקהל בבתי כנסת מתוך פיוס ואחדות בין כל חלקי העם, כך בשאר ימות השנהיש למשוך את אותה אחווה ורעות בין כל חלקי המחנה. וכדברי קדשו: "לזה מצא משה להקהילם כרצונו למחרת יום כיפור – כי ביום כיפור – השלום מתווך ביניהם, ובעצם היום ההוא כולם כאגודה אחת. על כן היה בנקל  להקהילם ביום המחרת – כל זמן ששלום האתמול קיים".

"מה יפו פעמיך – בנעלים" (שיר השירים ז, ב). היופי של פעמיך לא רק בכיפור בו לא נועלים נעלים, אלא "בנעלים" – גם כשנועלים נעלים בכל ימות השנה, יש לנהוג כלפי הזולת ביופי נועם הליכות.

 

 ה"כלי יקר" מוסיף עוד, שמשה שפט את העם באותו יום, כדי ליישב כל מחלוקת אפשרית בין האנשים, כך שכולם יתקהלו מתוך שלום ואחווה ביניהם, ויוכלו לתרום למשכן משלהם, ולא גזל חלילה, ככתוב בהמשך: "קחו מאתכם תרומה לה'" – משלכם, ולא משל גזל. את זה הוא מוכיח מהכתוב לעיל (שמות יחי ג): "ויהי ממחרת וישב העם לשפוט את העם", ופירש רש"י שם, שזה היה למחרת יום הכיפורים.

בהמשך נאמר: "לא תבערו אש  בכל מושבותיכם וכו'" (שמות לה, ה). כלומר לא להצית אש המחלוקת ביניכם. ורק אחר כך ציווה אותם להביא את התרומות למשכן, כך שהמשכן יבנה ביושר ומתוך אחדות המחנה.

רבנו "אור החיים" הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה ה' את משה, כן עשו" (שמות לט, לב): רבנו שואל על הכתוב "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל" בלשון רבים?  על כך עונה רבנו:

"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך".

ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל, ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא  מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה' – כינה לכולם יחד מעשה כולם…", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל ואחיסמך, וכל חכם לב.

על חשיבות האחדות בעם ישראל בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן. על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).

רבנו "אור החיים" הק' שואל מדוע פרשתנו מתחילה בביטוי "ויקהל משה", הרי זה "דבר הרגיל בכל עת" שמשה מדבר עם בני ישראל, והתורה לא מציינת זאת ע"י הביטוי ויקהל. על כך הוא עונה כמה תירוצים:

בראשון שבהם הוא אומר שבסוף הפרשה הקודמת "כי תישא", בני ישראל פחדו לגשת אליו בגלל שעור פניו קרן מקדושה לאחר ירידתו מהר סיני ככתוב: "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו – וייראו מגשת אליו", לכן היה צריך "להקהיל את כולם לבל ימנעו קצת מהמורא" כדברי קודשו.

רבנו "אור החיים" הק' מציין בתשובתו השנייה ע"פ הזוהר, משה רבנו ראה את מלאך המוות "מרקד" בתוך עם ישראל לאחר חטא העגל, לכן "הקהיל האנשים בפני עצמם, והנשים בפני עצמן, ולא באו יחד, ולא עמדו במסיבה אחת" כדי לתרום למשכן. את זאת הוא לומד מייתור המלה "בני" בביטוי "עדת בני ישראל", היות והמלה "עדת" כוללת גברים ונשים, וכן ממה שכתוב בהמשך "ויבאו האנשים על הנשים…" (שמות לה, ח), ולא כתוב "ויביאו". כלומר, הם באו בנפרד, תוך הפרדת כוחות בין המינים. (זוהר ויקהל קצו ע"ב).

"ויקהל משה".

הקב"ה אמר למשה: "עשה לך קהילות גדולות,

 ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים

להקהיל קהילות – בכל שבת ושבת…" (ילקוט שמעוני ויקהל, תח).

בשבתות וימים טובים, מתכנסים רבים וטובים מבני ישראל בבתי כנסת כדי לשמוע דברי תורה. הודו לה' כי טוב, שזיכני מזה עשרות בשנים להית שותף בהעברת שיעורי תורה לצמאי דבר ה'. המקור לכך הוא דברי חכמים במדרש: הקב"ה אמר למשה רבנו "עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולהתכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהיה שמי הגדול מתקלס בין בני – בני ישראל" (ילקוט שמעוני פר' ויקהל, סימן תח).

מכאן אמרו: "משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת…"          כדי ללמד את בני ישראל את דיני שבתות וחגים, וכן שאר מצוות התורה. אכן, זו מסורת הממשיכה ללוות את עם ישראל מאז ומעולם, היות ובן זוגה של השבת הוא עם ישראל המזדווג עמה ע"י לימוד תורה.

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת": כנסת ישראל היא הבת זוג של השבת וזה בעצם התיקון לשבת שאין לה בן זוג כשאר הימים. וכדברי קודשו: "ושמרו… לעשות את השבת לשון תיקון, שבזה יתוקן" (שמות לא, טז).

רבנו ה"בן איש חי" ע"פ חז"ל אומר: על לימוד תורה בשבת, מקבלים שכר פי אלף.

רבנו "אור החיים" הק' שואל, מדוע התורה חוזרת על מצוות שמירת השבת כאשר בפרשה הקודמת הוקדשו לכך פסוקים רבים, ורבנו אוה"ח הק' אף חידש בזה שנים עשר פירושים מתוקים מדבש. {עיין במאמר לפרשת כי תישא}.

על כך הוא עונה: כדי להכין את המשכן שהקב"ה ישכון בתוכו, ודרכו בתוך בני ישראל, צריכים היו לעבור טהרה מחטא העגל ולתקן את אשר פגמו בתרי"ג ענפי הנשמה כנגד תרי"ג מצוות התורה, לכן נבחרה מצות השבת השקולה כנגד כל מצוות התורה כדברי המדרש: "השבת שקולה כנגד כל המצוות", (שמות רבה, כה, יב), וכן, כדברי הזוהר הקדוש: "מאן דנטיר {שומר} שבת – כאילו נטיר אורייתא כולא". (זוהר בשלח, מז ע"א). וכדברי קודשו: "כי יצו ה' על תיקון העבר, כדי להיות מוכשרים לשכון בתוכם. ובמצוות השבת ששקולה כנגד כל התורה – היא תקנת עבודה זרה כאומרו: "אשרי אנוש יעשה זאת" (ישעיה נו ב). ודרשו חז"ל (שבת קיח ע"ב): כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מוחלים לו". את הרמז לכך הוא מוצא בביטוי "אלה הדברים" כדברי רבי בגמרא (שבת צז ע"ב) המרבה את ל"ט מלאכות מהביטוי הנ"ל: אלה = 36 + דברים = 2 +ה – הידיעה של ה-דברים = 1. ביחד 39 = ל"ט.

"ששת ימים תעשה מלאכה –

             וביום השביעי יהיה לכם קודש" (שמות לה, ב).

השבת – כמקור הברכה לכל השבוע.

               ביום שבת, משתלשל השפע – של ששת ימי המעשה. (זוהר, שמות פח, ע"ב) 

          "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה" ("לכה דודי". רבי ש. אלקבץ).

קדושת המקום וקדושת הזמן: רבים שואלם, מדוע התורה מצווה מחדש על מצות השבת, כאשר בפרשה הקודמת "כי תישא", דובר בה רבות. התורה באה ללמד אותנו מסר חשוב: במשך ששת ימי השבוע, האדם עסוק בעשייה לפרנסתו בבחינת "ששת ימים תעשה מלאכה", ואילו בשבת חייב לעצור את המרוץ אחרי הזמן, ולהתמקד בקדושת הזמן של השבת. כנ"ל בעבודות המשכן, במשך השבוע כל בית ישראל היה שותף בהקמת המשכן, ואילו בשבת הם נדרשו לנוח, היות ועבודת המשכן אינה דוחה מצות שבת.

פועל יוצא מכך: במשכן/במקדש/במקדש מעט –  מקומות בהם שוכנת השכינה לאורך הדורות – זוהי קדושת המקום. ואילו בשבת – זו קדושת הזמן בה האדם עוצר את הרדיפה אחרי הממון, ומתחבר לקב"ה, ע"י שמירת שבת ולימוד תורה, ובכך הוא שותף במעשה בראשית כדברי הגמרא.

רבנו אומר על הכתוב "ששת ימים תעשה מלאכה – ולא נאמר 'ב-ששת' "כדי שבל תטעה כי יש מצוה בעשיית מלאכה בהם" כדברי קדשו. כלומר, אין מצוה לעבוד, אלא דברים שנועדו לקיום האדם בעולם. ואם עושה את מלאכתו לשם שמים – עלה בידו שכר מצוה.

רבנו "אור החיים" הק' מדגיש שאם נשמור את "השביעי קודש", מלאכתנו במשך השבוע תתברך, היות והשבת היא מקור הברכה. גם בשיר "לכה דודי" של המקובל רבי שלמה הלוי אלקבץ זצ"ל נאמר: "לקראת שבת לכו ונלכה –  כי היא מקור הברכה".

רבנו אוה"ח הק' אומר עוד: במשך השבוע גם גוי יוכל לעשות מלאכת יהודי, והיינו יכולים לחשוב שיוכל לעשות מלאכתנו גם בשבת, באה התורה ואומרת "השביעי… קודש" שגם גוי לא יעשה מלאכת יהודי בשבת. לכן, המילה "תעשה" מנוקדת בציר"י תחת התי"ו. כלומר, המלאכה תהיה נעשית, אבל ביום השביעי אפילו ע"י אחרים לא…".

פירוש אחר: אם לא יהיה שבת, גם לששת ימי השבוע לא יהיה קיום כפי שהסביר בהרחבה בפרשת בראשית את הפסוק: "וינח ביום השביעי" (בראשית ב, ב) שם הוא מסביר שהשבת מהווה את נפש/מנוע העולם, ושבלעדיה העולם לא יוכל להתקיים. וכדברי קודשו: "כי העולם היה רופף ורועד, עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה כי ביום השבת ברא ה' נפש העולם, והוא סוד אומרו (שמות לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש… שנתכוון לומר כיוון ששבת = בא שבת, "וינפש" – פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת, לא היה נפש לכל הנבראים".

רבנו גם מסביר את דברי חז"ל: " כל השומר שבת – כאילו שותף במעשה בראשית" (שבת קיט). רבנו שואל: איך יתכן להיות שותף במעשה בראשית שנעשו בבריאת העולם לפני אלפי שנים? רבנו משיב: הקב"ה ברא את העולם רופף, ומידי שבוע הוא נעמד מחדש בזכות שאנחנו שומרים את השבת, לכן יכולים אנו להיות שותפים מחדש עם הקב"ה מידי שבוע, בחידוש מעשה בראשית.

הגמרא בקידושין (לט ע"ב) אומרת: "ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה". רבנו אומר שהאדם נוטל שכר ע"י שמירה שלא לעשות מלאכה בשבת.

 רבנו אוה"ח הק' אומר על הפס' "ויברך אלוקים את יום השביעי" (בראשית ב, ג): "ולמה שפירש (זהר שמות פח, ע"ב) כי ביום שבת משתלשל השפע של כל ששת המעשה, יכוון על זה אומרו "ויברך", כי בו ציווה ה' את הברכה לחיות העולמות". כלומר, השבת הקדושה – מהווה את המקור והשרש לשפע השבועי – ששת ימי המעשה.

 "וביום השביעי – יהיה לכם קודש" – רבי שמחה בונם מפשיסחא אמר: קדושת השבת באה אלינו מאליה מידי שבת בשבתו, ומחכה לנו שנתחבר אליה, וזו גדולת השבת.

ישנן שלש מצוות אותן אנו מקיימים בכל גופנו: ברית מילה, מקוה וסוכה. השבת לעומת זאת, היא באה אלינו מידי שבת בשבתו ועוטפת אותנו, מבלי לשאול אותנו, שלא כמו בסוכה וכו', שזה תלוי בנו.

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה ג).

 אסור לכעוס בכלל – ובשבת בפרט.

בעשיית המשכן, ראינו שיש צורך בעשייה מתוך הלב, בבחינת הכתוב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – כך בשמירת שבת קודש. רבי שמעון בר יוחאי אומר בתיקוני הזוהר: אשרי המכין דירה לשבת בליבו, שלא יהיה עצוב וכועס, שכל הכועס בשבת, כאילו הבעיר את הגהינום. ולכן נאמר בהמשך הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אפילו את הגהינום, ה' משבית בשבת, ועלינו ללמוד ממנו יתברך. הגימטריה המשותפת של המלים: מקוה – {אל} קנא כאעס (עם המילוי א) = 151. כלומר, האדם הכועס כאילו כופר בה', ועליו לטבול במקווה כדברי רבנו "אוה"ח הק'.

רבי מאיר בעל הנס שכדרכו בקודש אהב להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, עשה שתי שבתות אצל בני זוג שהבעירו את אש המחלוקת ביניהם בערבי שבתות, והוא הצליח להשכין ביניהם "שבת שלום" הלכה למעשה.

 הזוהר הק' אומר: בעצם כבר מיום שישי אחרי הצהרים יורדים לעולם "טל אורות" של מלאכים, ככתוב בנביא ישעיה: "כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט). המלאכים מתחברים לאלה המצפים לקבל את שבת המלכה מתוך שמחת לימוד תורה בבחינת "לכה דודי – לקראת כלה", כפי שנהג מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה.

"שבת שבתון – לה'" – השבת יותר חשובה אפילו מיום כיפור שם נאמר: "שבת שבתון – לכם".

"ויאמר משה אל בני ישראל:

ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור

וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

ולחשוב מחשבות לעשות בזהב, ובכסף ובנחושת (שמות לה, ל– לב).

רבנו "אור החיים" הק' דורש מהמילה בפס' "בשם", את שמו של בצלאל בפרשת "כי תישא" (לא, א –ה): "אולי שיכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו. בצלאל = שעשה צל לקל. בן אורי =  שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור = שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל כאומרם ז"ל בפסוק: משכן העדות – עדות לישראל שנמחל להם עוון העגל, כדברי רבי שמעון ב"ר ישמעאל: עדות היא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל (שמות רבה פרשה נא, ד). הרי שנרשם בשמו הדבר. בשמו ושם אבותיו, ובזה יבוא על נכון אומרו, "ואמלא" בתוספת וא"ו, לומר מלבד זו, עוד אני מוסיף בו מלאי מהחכמה. ואומרו "בחכמה" ולא אמר חכמה, ואולי שיכוון על פי דבריהם ז"ל בפסוק: יהב חוכמתא לחכימין (דניאל ב, כא – ברכות נה, ע"א). שאין הקב"ה נותן חוכמה אלא למי שיש בו חוכמה". והוא אומרו ואמלא אותו רוח אלוקים". בצלאל זכה לעשות את כלי המקדש בזכות חור סבו, שמסר את נפשו נגד חטא העגל עד שנהרג.

על השאלה מדוע ה' נותן חכמה לחכמים כדברי דניאל הנ"ל. שיתן חכמה לחלשים הזקוקים יותר לחכמה. ההסבר הוא כך: חכם שמשקיע ומתאמץ לדעת – ה' משפיע עליו מטובו.

 רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש. בפשט ניתן לפרש שדעת, היא יישום הנלמד.

הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם". בעל ה"דברי חיים" ובעל הערבי נחל" אמרו שכל תורת רבנו "אור החיים" הק' נאמרה ברוח הקודש.

בברכת "אתה חונן לאדם דעת" מבקשים אנו מהקב"ה שייתן לנו בחינם חכמה, בינה ודעת. שנזכה אמן סלה ועד.

 סגולת אמירת "שיר השירים" בערב שבת

והקשר לשלמה המלך.

"שיר השירים" הוא אחד מחמש המגילות אותו סיווגו חכמים לחג הפסח, כמו שמגילת "אסתר" מתאימה לפורים, וספר "קהלת" מתאים לחג הסוכות. הזוהר הקדוש בפרשת נח (דף סב עמוד ב) אומר ששלמה המלך "חטא" בשלשה לוין: "לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו כסף". [מאחורי מעשי שלמה מסתתרים רזין דרזין}. על כל לאו חייב 39 מלקות * 3 = 117. כדי לתקן זאת ולהינצל מדינה של גהינום, שלמה המלך מחליט לכתוב את "שיר השירים" שהוא קודש קדשים כדברי רבי עקיבא הכולל 117 פסוקים.

 הגהינום עובד במשך השבוע 117 שעות. החשבון כך. בשבוע יש 168 שעות, מינוס  24 שעות של השבת שכאמור הגהינום אינו פועל בה, ועוד יש להוריד 27 שעות של זמני שלש תפילות ביום: ערבית, שחרית ומנחה בהן הגהינום לא עובד, (שעה וחצי לכל תפלה). יוצא שנשארות 117 שעות, כנגד 117 פסוקים של "שיר השירים. מהסיבה הנ"ל תיקנו לנו חכמים לקרוא בשירה את "שיר השירים" כל ערב שבת כדי להינצל מהגהינום הנורא. ואם אפשר יש ללמוד אותו בעיון.

הרמב"ן  כותב בהקדמתו לשיר השירים: "להודיעך כי הספר שיר השירים חיברו שלמה… ברוח הקודש, והזכיר בו כל המאורעות שהיו ויהיו לעם ישראל מיציאת מצרים עד האלף השביעי…".

מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה זצ"ל, נהג לקבל את השבת מוקדם מאוד כשהוא ישב ולמד את שיר השירים, שניים מקרא ואחד תרגום וכו'.

בשבתות עשה תענית דיבור כך שכל דיבורו עסק בלימוד תורה, ובכך זכה לקיים: "וביום השביעי יהיה לכם קודש".

"אראנו נפלאות" –

למקובל האלוקי רבנו  אברהם אזולאי מחברון –

 נס כניסה למנהרות מערת המכפלה.

רבנו אברהם אזולאי מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'): "אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".

ספרים אחרים מפרי עטו הם: "אור החמה" על הזוהר, "מעשה חושב", ו"כנף רננים".

זקני חברון מספרים שכאשר ביקר המושל העותומאני במערת המכפלה שבחברון, נפל לו שרביט הזהב לתוך הפיר המוביל למנהרות הפנימיות שם קבורים האבות, ולשם איש לא העז להגיע, פרט לרבי בנאה האמורא עליו מספרת הגמרא שהיה מציין מערות קבורה ומסמן אותן.

פתח המנהרות נמצא בכניסה לכיוון רחבת אוהל יצחק ורבקה. המנהרות הנ"ל תועדו אחרי מלחמת ששת הימים ע"י קבוצה מיהודי חברון שאף הפיקה סרט על כך. שווה לראות.

כדרכם של הגויים, המושל דרש מהיהודים להוציא לו משם את השרביט. אחרת, דינם – גזירות קשות.

 לאחר התייעצות חכמי חברון, הוטלה המשימה על רבי אברהם אזולאי. הוא היה מפורסם בצדקותו, בענוותנותו, ובגדולתו בתורת הנגלה ותורת הנסתר.

לאחר טהרה במקווה והכנות רוחניות, ירד למנהרות כשהוא קשור בחבלים. במקום הוא זכה לגילויים רוחניים, ואף התגלה אליו אליעזר עבד אברהם הממשיך לשמש את אברהם גם בעולם האמת. הוא אמר לו שלא יוכל להמשיך לכיוון האבות. כמו כן, היות וזכה לאורות גבוהים, יחכו לו האבות בעולם האמת למחרת. אכן, לאחר שעלה והחזיר את השרביט, עשה "משמר" עם החכמים במשך כל הלילה, וגילה להם רזין דרזין מתורת הח"ן. היטהר במקווה, ועלה בסערה השמימה ביום כ"ד מרחשוון הת"ג (1643).

רבי אברהם אזולאי היה אבי זקנו של החיד"א, שהיה תלמידו של רבנו אוה"ח הק', וכתב ספרים רבים בכל מקצועות התורה. הילולת החיד"א תחול ב-יא אדר.

רבי בנאה הוא אחד האמוראים שזכה להגיע למערות הנ"ל בחברון. הגמרא מספרת עליו שהיה מציין מערות קבורה בארץ ישראל. הרשב"ם אמר כי רבי בנאה היה אדם צדיק גדול וחשוב, ולכן ניתנה לו הרשות להיכנס בקברי צדיקים. רבי יוחנן תלמידו, מזכיר אותו רבות בגמרא, ולהלן אמרה אחת משמו: "כל העוסק בתורה לשמה – תורתו נעשית לו סם חיים" (תענית ז, ע"א). הוא חי בדור שבין התנאים לאמוראים, ודבריו אף הובאו בברייתא.

שבת שלום וחודש ניסן – טוב ומבורך בניסים ונפלאות.

לע"נ מו"ר אבי רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבי החכם השלם רבי אברהם בר אסתר ע"ה.

זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ זוהרה בת חניני ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר