שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון

בני־חסותשערי ספרו

בעוד בתיה של ספרו מנמנמים במעטה חושך מפיל אימה בסמטאות הצרות של המללאח, התעורר עמי(דודי) שמעון משנתו עם הקריאה הראשונה של השכוי שבקעה את הדממה. לא יצאה שעה קלה וכבר היה בחוץ. הרים ראשו לשמים ואמר: ״השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע״. מימי וואד־שוק, הוא נהר אגאי, השמיעו שקשוקם הנצחי, וניסור הצרצר נתלווה למנגינות הליל ההולך וגווע אט אט, עת הפציע האור הרפה המבשר יום עמל. בדומייה לילית זו של חילופי משמרות, שירכו הבהמות דרכן בעצלתיים ופרסותיהן, שהשמיעו נקישות חדות, התיזו ניצוצות אש מאבני המרצפות החלקות של הרחוב. עמי שמעון צעד בראש שלוש פרדותיו העמוסות מרכולת ובידו מושכות סוסתו האצילה. כך יצא בשער הראשי ברחבת־הפחה, המוליכה לכפרי הברברים ולשוקיהם.

כשנמצא עמי שמעון מחוץ לעיר, עלה השחר ועולם אחר התעורר מעט מעט לתחייה. ספרו הנאווה, התגברה על תרדמת החורף הממושך והתחילה להתנער ולהצטחצח. פה ושם, בשמיה העוטרים את ההרים, הם הרי האטלס הקרובים, עוד נתלו עננים והתעקשו לרוץ ביעף על גיאיות עמוקים. מדי פעם בפעם, הוסיפו העננים להרוות את השדות החרושים עד שהתמסמסו, התנדפו, דהרו הלאה על גבי רוח קלה והשאירו אחריהם ריחות אביב. אדים חמים, קלים ובהירים שעלו מן האדמה הפורייה, התמזגו עם העננים באופק באוקיינוס אין סופי. קסם אגדי נתוסף לנוף המקסים ביופיו שהלך והשתנה מרגע לרגע. צמרמורת עברה בגופו של עמי שמעון, צמרמורת חודרת של רטיבות האוויר הלח. הוא עלה על סוסתו, הצטנף בגלימתו העשויה צמר לבן וחמים, הניח לסוסה להובילו בדרך המוכרת לה היטב ומלמל: ״בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם… כולם בחכמה עשית״. סקר בעיניו את סביבתו: פרדסי ספרו וגניה נתגלו לעיניו כשהם שרויים בערפלי בוקר חיוורים. בתוך גן רווה זה, היה עמי שמעון מוצא תענוג שאין למעלה הימנו. כך הלך מהורהר שעה קלה עד שהחליט לרדת מסוסתו כשהוא ממלמל: ״אברכה את ה׳ בכל עת תמיד תהילתו בפי… כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך״. נטל את ידיו ובירך והתחיל בקול רם: ״פתח אליהו הנביא זכור לטוב ואמר, רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן, אנת הוא עלאה על כל עלאין סתימא על כל סתימין… אנת הוא עלת העלות וסבת הסבות…״ נשמתו הזדככה לשמע המלים והתייחד עם בוראו ועולמו הגדול אשר ברא ברחמיו וברוב חסדיו. עטף עצמו בטליתו, היא הטלית של אביו, זכר צדיק לברכה, שאותה  הוקיר מאוד, ומלמל חרישית את הברכות וסיים: ״מה יקר חסדך אלוהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ירוויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם. כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור, משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב.״ הניח תפילין בעומדו על אחת הגבעות במרחק מה מהמשעול הצר בו הלך. בהמותיו, שעכשיו התיר את רסנן והוציא את מתגיהן מפיהן, היו לוחכות בהכרת תודה ובהנאה רבה את העשב הרך מסביב. נפשו התעלתה למרום ברגע זה ושום דבר אחר לא חדר לתחומיה. הרגיש כמלאך אלוהים. נשמתו שֶׁיָקדה בתוכו, הזדככה ברשף ניצוצות הבריאה סביבו. חזהו צר מהכיל את התפעלותו מההוויה ואת אהבתו לבוראו. ״אשרי העם שה׳ אלוהיו.״ הסתכל סביבו, ״איזה עולם נאה ברא ה׳ יתברך!״ חזר ואמר. ובעוד פיו מלא תשבחות, היה נושם נשימות עמוקות וממושכות של אוויר צח וחריף, הספוג רטיבות ירק הפרדסים וריח הלילך המתלווה אליו ומבשם אותו. השדות החרושים לבשו מעטה ירק בהיר וממין לב. היה זה מישור אין סופי שבו מילא העשב את מקום הנרקיסים שקמלו עם גסיסת החורף. היו אלה שדות תלתן ירוק המשובץ בכלניות, פרגים אדומים וסביונים צהובים לרוב. גבעולי הירק הרוויים בטל הלילה, שומרים על לחותם עם עלות השחר וטיפה או שתיים הנתלות בראש העלה הדקיק, נוצצות וזוהרות ומשחקות בקרני השמש עד שדומות הן מרחוק לאבני חן ומרגליות. עמי שמעון סיים תפילת שחרית. אה! מלוא כל הארץ כבודו! אמר. הוציא מהאוכל שהביא עמו וישב לאכול פת שחרית בניחותא, כיאה לתלמיד חכם, תוך שהוא מזין את עיניו במראה השדות. כשגמר לאכול, שינן חרישית ככוונה רבה את ברכת המזון. אחרי זה, קם ממקומו, אסף את מטלטליו ואת בהמותיו, רכב על סוסתו והמשיך בדרכו. הוא הכיר כל שדה וכל בוסתן בסביבה. ידע את בעליהם ומי שמר עליהם ואף הם הכירו אותו ואת אבותיו מדורי דורות.

סבאח לכיר (בוקר טוב) יא סי לחסן! צעק לעבר השומר שעסק בעידור לצד השדה.

סבאח לכיר יא בן יהודה! ענה לו השומר. בזמנים רגילים היה עומד לשוחח שיחה קלה עם מכרים ותיקים מימי ילדות, אבל עכשיו ארוכה הדרך לפניו והם יודעים זאת. לכן לא יעכבו בעדו וגם הם

עבודה רבה לפניהם. הרגשתו הייתה טובה עליו והוא מלמל לעצמו ״ה׳ אורי וישעי ממי אירא… גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי…״. תפוס הרהורים נמנם עמי שמעון על סוסתו ודרכו נתמשכה עכשיו לקראת האופק הנעלם, המתרחק והולך בינות בקעות מכוסות ירק מזה ומדרוני הרים מזה, המעובדים היטב. ואי־פה אי־שם, מזדקרים עליהם אורן אחד או שניים, ניצבים ביתמותם ליד בקתת שומרים נמוכה החוסה בצלם ובלחש אמיריהם הקל והחרישי. נתן להרהורים לשאתו על כנפיהם ונמנם כשקרני השמש הראשונות שפילסו להן דרך בינות לעננים המתפזרים, שולחות חום נעים בגופו. חבלי שינה אחזוהו והוא נפל בחיקם כשהוא ממלמל ״בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה׳ אל אמת…״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר