המימונה מנהג עתיק – חג חדש-המימונה במכנאס

מתוך הספר " יהדות המגרב " לרפאל בן שמחוןבוסידאן -מימונה

המימונה

מנהג עתיק – חג חדש

חג חדש, אך עתיק התווסף למדינת ישראל בשנות רד60, והוא חג ״המימונה״, חג שהוכר אחר־כך, גם כיום בחירה מבין החגים הקיימים.

עם קום המדינה הגיע לארץ, נחשול אדיר של עולים חדשים וכל שבט הביא עימו את מנהגיו, אמונותיו והרגליו. אחת העדות הגדולות מבין העולים שהגיעו עם קום המדינה ואחריה, היא העדה הצפון־אפריקאית אשר הביאה עימה מטען רוחני רב־־ערך, אך לצערנו, מטען זה לא נוצל כראוי והמדינה על כל מוסדותיה, לא טיפלה כיאות במורשת שהביאה עימה עדה מפוארת זו. גם העולים החדשים ממרוקו שהגיעו אז, נתקלו בבעיות קליטה קשות וחמורות בשנות העלייה הראשונות, ולא התפנו למורשתם ולמנהגיהם. היו ביניהם אפילו שחשבו, שבתרבות המדינה המתחדשת, אין מקום למסורות העבר שנראו בעיניהם כפסולות.

הערת המחבר : ראיה שטחית ונאיבית זו, הייתה בה סכנה לא רק של שכיחת העבר, אלא גם התנכרות כלפי ייחודה וסיגולה של העדה ותרומתה למסורת ישראל

זה דורות שיהודי המגרב חוגגים את החג הזה בלי לדעת את הרקע ההסטורי שלו ורואים בו כחלק מחג הפסח עצמו עד כדי כך, שאם נשאל יהודי מרוקאי, מה זה מימונה?, הוא יסתכל עלינו בתימהון רב ולא ידע ליתן תשובה לכך, כי עבורו, חג ״המימונה״ הוא חלק בלתי־נפרד מחג הפסח עצמו וכאילו חג זה הוא נחלת הכלל של עם ישראל ונצטווה לחגוג אותו יחד עם חג שמיני של פסח כהשלמה לאותו חג.

אם כן, מהו אופיו הציבורי של חג המימונה?, מהן דרכי ביטוייו, משמעויותיו ומקורותיו? האם הוא עתיק יומין?

כבן יוצא ארץ זו, אנסה להתמקד בדרך שבה חגגו קהילות יהודי המגרב, את חג המימונה.

המימונה במכנאס

כיליד העיר מכנאס, אתאר את החג הזה כפי שהיה נחוג בעירי וכפי שחויתי אותו, אני עצמי. יש לציין שבדרך־כלל, כל קהילה חגגה את ערב המימונה, בסגנון משלה ובשינויים שונים, כמו הכנת השולחן ומה להניח עליו, אם זה דג־חי, או סתם־דג, לאכול חמץ או לא, להכין כוסכוס או מופליטה ועוד שינויים רבים.

מצהרי־יום שמיני של פסח, מתחילה שמחת המימונה ומיד לאחר הצהרים, יוצאים הנערים אל מחוץ לשכונה היהודית ה־מללאח, אוספים פרחים משדות הסביבה, עושים מהם זרים, בהם מקשטים את ראשיהם וחוזרים לשכונה בריקוד ובשירה הידועה:

א־לאלא מימונה!              הו גבירה מימונה!

א־לאלא עזזונה!              הו גבירה יקרה!

א־מבארכא מסעודה!        הו ברוכה ומאושרת!

שיבולי חיטה

לפנות ערב, הערביות הכפריות מצטופפות כבר ליד הכניסה ל־מללאח כשבידיהן אלומות של שיבולי חיטה כדי למכור אותן ליהודים, כי אין יהודי שאינו מקשט את ביתו בירק, ואין ירק טוב יותר משיבולי חיטה.

שיבולי החיטה הונחו על השולחן או הוצמדו למשקוף החדר ליד המזוזה. תפילת ערבית

אף על־פי שתפילת ערבית של ליל המימונה, היא תפילת חול, היא נשאה אופי חגיגי ביותר ועם הרבה פיוטים. במכנאס תפילת ערבית נפתחה בפיוט מיוחד כעין תפילה למשיח שיבוא ויבשר את הגאולה. בלילה זה התפילה נפתחה במזמור ״השמים מספרים״ (תהל יט) ואחרי ״והוא רחום״, קהל המתפללים פצח בפיוט הבא ובלחן מיוחד:

 

דגל מחנה יהודה ירום!             ותהיה המשרה על שכמו!

בבוא רוכב על עב קל במרום!     ולפני שמש ינון שמו!

מזרח מערב, צפון ודרום!          מפניו ירגזו ידמו!

אז ננתקה את מוסרותמו!          זעם ועברה בה יהרה. . .

ויצא חוטר מגזע ישי,

ונצר משרשיו יפרה!

אחרי פיוט זה התחילה התפילה כולה מלווה בפיוטים ושירי חג. אחרי תפילת ערבית לפני ״עלינו לשבח׳/ נהגו לשיר את ״אין כאלהינו״ עם תרגום ערבי יהודי.

תרבחו ותסעדו

אם במשך היום, האנשים ברכו איש את רעהו בברכה המסורתית הידועה ״מועד טוב ומבורך״, בליל המימונה, מיד אחר תפילת ערבית, כל אחד בירך את שכנו בברכה החדשה ״תרבח ותסעד״ (תרויח ותצליח ליחיד) ואם זה לרבים, ״תרבחו ותסעדו״ (תרויחו ותצליחו).

בית־ הכנסת ע״ש ר׳ דאווד

במכנאס היה בית־כנסת מפורסם על־שם ר׳ דאווד (דוד) בוסידאן, קדוש ומלומד בנסים. הרב של בית־כנסת זה, היה אחד מצאצאי הצדיק, בשם ר׳ משה בוסידאן ז״ל. חכם זה היה מאוד נערץ ומכובד על־ידי חסידיו צאן מרעיתו, אשר כולם היו אנשי עמל, ברובם חקלאים ואנשים פשוטים ותמימים. בליל המימונה היו ידי הרב מלאות עבודה, כל צאן מרעיתו היה בא אל ביתו של הרב, ומשם הרב היה יוצא עימהם בשיירה ארוכה של חסידים אל בית־כנסת שעל שם סבו ר׳ דאווד. הרב היה נישא על כפיים או על כיסא והקהל אחריו, בשירה ובמחיאות כפיים. מתפללים תפילת ערבית חגיגית עם פיוטים, בסיום התפילה מחזירים את הרב ושוב בשירים ופיוטים, מורידים אותו מעל הכיסא וכשנכנסים לביתו, פוצחים כולם בשירה אדירה:

דעו כי ה׳ הוא האלהים!                   אין מלבדו,

גבוה מעל גבוה וגבוהים,                  גדול כבודו,

בסתר חכמה, בינה, חג׳׳ת נהי׳׳ם, גילה זיו הודו, זה אלי ואנוהו אהובהו וארוממנהו, באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו

הרב מגיע לביתו, שם חיכה לו כבר קהל עצום שהיה בא לקבל את ברכתו. בבית היו מוכנות כבר גיגיות ענקיות מלאות עלי חסה שטופים, לידם מונחת גיגית נוספת, מלאה מטבעות קטנים מנוקבים של ה״גרוש״, וקערה גדולה מלאה דבש.

הרב מתיישב ישיבה מזרחית על מזרן רחב כשעל ידו עומדים בניו הגדולים, וכל אחד מקהל חסידיו ניגש אליו, מרכין ראשו ומנשק את ידו. הרבי שם את כפות ידיו על ראש המתברך ומברך אותו ב׳יברבת כוהנים״. מיד אחריה, הוא נוטל את העלה של החסה השטופה היטב, טובל אותו בדבש או בחלב, כורך את העלה עם תמרה אחת ומושיטו למתברך. יש לציין שהמבוגרים לא זכו במטבע ה״גרוש״ מידי הרב.

הילדים שהצטופפו בין הקהל הרב, זכו גם הם בברכת החכם, בעלה החסה טבול בדבש, אך לא בתמרה, במקומה הם קיבלו מידי הרב מטבע קטן של ה״גרוש״.

האימהות נהגו להשחיל חוט בחור ה״גרוש״ וענדו את המטבע על צוואר ילדיהם כסגולה נגד עין־הרע וכל מרעין בישין.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר