היהודים בעולם האסלאם-ב.לואיס

היהודים בעולם האסלאם

הקֻראן מכיר ביהדות, בנצרות ובדת הצאבאית, הבעייתית במקצת, כצורות לא שלמות ופגומות של האסלאם עצמו, שטמונה בהן התגלות אמיתית, גם אם מעוותת. הכללתם של הצאבאים, שאותם לא ניתן לזהות בדיוק, איפשרה את הרחבתה של הסובלנות, שהוענקה ליהודים ולנוצרים, באמצעות פרשנות משפטית, תחילה כך שתחול גם על הזורואסטרים בפרס ולאחר מכן על ההינדים בהודו ועל קבוצות אחרות במקומות שונים. לעדות, שאמונתן היתה אחת הדתות המוכרות, הוענקה סובלנותה של המדינה המוסלמית. הן הורשו לקיים את הדתות שלהן, בתנאים מסוימים, ואף נהנו ממידה של אוטונומיה קהילתית. הדתות שלא זכו להכרה כזאת, כלומר הדתות שסווגו כפוליתאיזם ועבודת אלילים, לא היו זכאיות לסובלנותה של המדינה המוסלמית; עבורן, על־פי החוק, הבחירה היתה בין הקֻראן, החרב או העבדות.

בעיה קשה עוררו הדתות המונותאיסטיות שקמו אחרי הופעת האסלאם, ובמיוחד אלה שצמחו מתוך העדה המוסלמית עצמה, כגון הבהאים באיראן והאחמדיה בהודו. את חסידיהן של הדתות הללו לא ניתן לפטור כעובדי אלילים נבערים, בדומה לפוליתאיסטים שבאסיה ולאנימיסטים שבאפריקה, ואף לא כמבשרים שאבד עליהם הכלח, בדומה לנוצרים וליהודים; עצם קיומם מהווה התרסה כנגד התורה המוסלמית על שלמותה וסופיותה של ההתגלות שניתנה למחמד. האדיקות המוסלמית והשלטון האסלאמי כאחד התקשו תמיד לעשות חסד עם דתות מונותאיסטיות בתר־אסלאמיות מסוג זה.

הסיווג המדיני היה בין אלה שנכבשו או שנכנעו מרצונם לעוצמת האסלאם לבין אלה שלא עשו כן. בחוק ובנוהג המוסלמי, היחסים בין המדינה המוסלמית לבין העדות הלא מוסלמיות שבשליטתה, ושלהן היא העניקה סובלנות וחסות, הוסדרו על־פי חוזה בשם ד'מה; הנהנים מן החוזה הזה נקראו אהל אל־ד׳מה או בקיצור ד׳מים. על־פי הד'מה נהנו הקהילות הללו ממעמד מסוים, בתנאי שיכירו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים בעליונות האסלאם ובבכורה של המוסלמים. הכרה זאת מצאה ביטוי בתשלום מם הגולגולת ובציות לשורה של הגבלות שהוגדרו בפירוט בהלכה המוסלמית.

הקטגוריה השנייה של כופרים לפי סיווג מדיני זה מורכבת מאלה שעדיין לא נכבשו ואינם כפופים לעוצמה המוסלמית. הארצות שמושלים בהן מוסלמים ובהן החוק המוסלמי הוא השליט נודעות בשם הכולל דאר אל־אסלאם, בית האסלאם; העולם החיצוני, שבו יושבים ומושלים כופרים, הוא דאר אל־חַרְבּ, בית המלחמה. הוא ידוע בשם זה, משום שבין ממלכת האסלאם וממלכות הכפירה שורר מצב של מלחמה מתמדת, שאותו מחייב החוק הדתי, ומלחמה זאת תימשך עד אשר העולם כולו יקבל את בשורת האסלאם או ייכנע לשלטונם של אלה המביאים אותה. שמה של המלחמה הזאת הוא ג׳האד, שתרגומו המקובל הוא ׳מלחמת קודשי, אף כי המובן הראשוני של המילה הוא ׳מאמץ׳ או ׳מאבק', ומכאן, מאבק למען אלוהים. יש הקבלות מסוימות בין התורה המוסלמית של ג׳האד לבין התורה היהודית של ׳מלחמת מצווה׳ או ׳מלחמת חובה, אולם בהבדל החשוב, שהמושג היהודי מוגבל לארץ אחת בעוד הג׳האד המוסלמי הוא עולמי.

לא־מוסלמי מארצות דאר אל־חרב יכול לקבל רשות לבקר בארצות האסלאם ואף להתיישב בהן לתקופת זמן מסוימת, ולשם כך הוא מקבל מה שידוע בחוק המוסלמי בשם אַמַאן, מעין רשיון מעבר. מי שבידיו אמאן נקרא מֻסְתַאְמִן. המונח מציין את מעמדו החוקי של לא־מוסלמי מבחוץ, שבא כסוחר או כשליח ושוהה למשך זמן מה בתחום השלטון המוסלמי: אין הוא דמי ומס־הגולגלות וכן מגבלות אחרות אינם חלים עליו.

ספרי החוק המוסלמיים דנים בפירוט מסוים באמאן – מתי, על־ידי מי, למי ובאילו תנאים אפשר להעניק אותו. האמאן ניתן בעיקרון לתקופת זמן מוגבלת, ומבקר מן החוץ שהיה לתושב קבע שינה את מעמדו ממסתאמן לדמי. אולם למעשה ניתן היה לחדש את האמאן על בסיס שנתי, ומושבות של סוחרים זרים הורשו להישאר במעמד הזה. אזרחי מדינה זרה יכלו ליהנות מאמאן קיבוצי שהוענק לממשלתם. מעניין לציין שמעמד המסתאמן היה, על־ פי פירושים מסוימים, מוגבל לאזרחים נוצרים של מדינות נוצריות. ביהודים אירופים, שהיו נוסעים באימפריה העות׳מאנית, נהגו לעתים, בעיקר בתקופה המאוחרת יותר, כבאזרחים או נתינים של מדינותיהם, הנהנים מן האמאן הקיבוצי שהוענק להם; פעמים אחדות נהגו בהם כמו ביהודים העות׳מאנים, על כל היתרונות והחסרונות של מעמד שונה זה. בתעודות עות׳מאניות אחדות משמש המונח כַּאפִר יַהוּדִיסִי (היהודי של הכופר) כדי לציין יהודים נתיני מדינות נוצריות. באופן דומה לא הורשו בפרס נתינים מוסלמיים סונים של הצארים הרוסים ליהנות מזכויות היתר האקסטרה טריטוריאליות, שהוענקו לנתינים רוסים, אלא נהגו בהם כבמוסלמים סונים – דבר שלא היה תמיד יתרון במדינה מוסלמית שיעית.

הדיונים על הד׳מה והאמאן מתייחסים למעמד התושב או המבקר הלא־מוסלמי בארצות מוסלמיות. מעמדו של המוסלמי, בין אם תושב או מבקר בארץ לא־מוסלמית, הוא עניין אחר לגמרי. הנושא נדון מעט מאוד במקורות המוסלמיים הקלסיים מן הסיבה הפשוטה, שהשאלה התעוררה רק לעתים רחוקות ביותר. במאות השנים הראשונות לאסלאם, כאשר נוסחו העקרונות הבסיסיים של החוק ושל התאולוגיה המוסלמיים, היה האסלאם בתהליך של התפשטות מתמדת. גם אם אבדו לו שטחים לזמן קצר במהלך המערכות הצבאיות, הם תמיד נכבשו בחזרה במהירות. לא היתה שום סיבה להטיל ספק בהמשך התקדמותו של האסלאם, עד אשר בעתיד הלא רחוק ביותר מלחמת הקודש תשיג את מטרתה הסופית, והעולם כולו ייכלל ב׳בית האסלאמי. האפשרות של נסיגה, של נפילת טריטוריה ואוכלוסיות בידי שלטון הכופרים, פשוט לא עלתה בדעתם של בני תקופת העוצמה המוסלמית.

עם אמצע המאה השמינית כבר החל להסתבר, שהתקדמות האסלאם נעצרה, והרעיון של גבול ושל משא־ומתן עם משטרים פחות או יותר קבועים בעברו השני של המתרס נתקבל בהדרגה. אף־על־פי שמעת לעת היתה תחייה של הג׳האד והיא התבטאה גם בגל חדש של כיבושים, נדחה הניצחון הסופי בדרך זו של ג׳האד מזמנים היסטוריים לאחרית הימים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר