פריסת ההתיישבות הכפרית והקיבוצית במדינה הצעירה-באדיבותו של דודי אסולין

אשיה של קהילת יפו. משמאל למעלה בכיוון השעון: חיים אמזלג, אברהם מויאל, רבי אהרון שלוש, אהרון מויאל, אברהם חיים שלוש ומשפחתו.

במקביל להתיישבות בירושלים, המערביים היו חלוצי היישוב היהודי בחיפה והתיישבו בדרומה, ברחוב היהודים (חראת אל יהוד). גם בעכו ובצידון התיישבו מבני עדת המערביים. לשפרעם הגיעו ב- 1850 שלושים משפחות ממרוקו וחברו לקהילת מערביים שהייתה קיימת שם מאות בשנים. גם לחברון וטבריה עלו באותה תקופה. יהדות צפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט היו מחדשי היישוב היהודי ביפו בשנות השלושים של המאה ה- 19, לאחר כ – 800 שנה, בהן כף רגל יהודית לא מצאה מנוח שם. במחצית השנייה של המאה ה – 19 היו ביפו 65 משפחות ספרדיות, רובן יוצאי מרוקו ו- 3 משפחות אשכנזיות. עלייה ממרוקו יחד עם חבירה של כמה מבני ה-"עדה המערבית" בירושלים הפיחה חיים ושגשוג בעשרות השנים הבאות ביישוב. היו הם סוחרים אמידים צעירים, חדורי ציונות, ששלטו בשפה הערבית והכירו את המנטליות של השלטונות דאז. מטרתם ופרי עמלם הייתה קהילה של "תורה ועבודה" המתפרנסת מיגיע כפיה המאמינה שעלייה לארץ, יישובה ובניינה הם שיביאו את הגאולה הנכספת. הם קנו אדמות, ביססו תשתיות יישוב ומסחר לעולים עתידיים, הקימו יישובים וחידשו התיישבות יהודית במקומות שונים. נציין פועלם של כמה מראשי המתיישבים: משפחת מויאל על כל ענפיה – אברהם מויאל, ממייסדי קהילת יפו, נציג הברון, נציג כי"ח ויו"ר חובבי ציון, שלח עשרות משפחות להקמת יישוב יהודי בעזה, שכם, רמלה ולוד לצאת חלוצים לקראת עולים מרוסיה ע"י הכשרת מקום קליטה עירוני נוסף מלבד יפו (על זאת ועוד מובא ביתר פירוט בספרו של מרדכי אלקיים – "40 שנות יישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה"). יוסף מויאל, סגן קונסול ספרד ומאוחר יותר קונסול פרס ביפו וממנהיגיה של עדת המערביים, סוחר מצליח שהיה אחראי על גאולת אדמות רבות באזור תל אביב – עליהן, בין היתר, הוקמו שכונת "מחנה ישראל" בירושלים (1866) ושכונת "מחנה יוסף" הקרויה על שמו (אם כי ראיתי בספרו של עוזיאל חזן ששכונה זו הוקמה ע"י מערבי אחר, הרב יוסף ארוואץ). יזם והקים מוסדות ומבנים שונים ביניהם כיכר השעון של יפו. חיים אמזאלג, סגן קונסול בריטניה וקונסול כבוד של פורטוגל, חבר בועד קהילת יפו, עסק בבנקאות, בעסקי קרקעות ומסחר. הוא רכש אדמות חקלאיות מסביב ליפו למטרת גידול פירות הדר, בנוסף רכש אדמות בראשון לציון והיה מעורב ברכישה של אדמות בפתח תקווה. מאוחר יותר עסק בייצוא של תוצרת הארץ – דגנים, פירות הדר ותוצרת חקלאית מסוגים שונים. משפחת שלוש על כל ענפיה – אהרון שלוש, מראשי העדה הספרדית ביפו, הוא ובנו, אברהם חיים, היו מקימי שכונות "נווה צדק" (1887) ו – "אחוזת בית" (1909 – לימים תל אביב). יחד עם חיים אמזאלג ויוסף מויאל היה אחראי לגאולת אדמות רבות בתל אביב של ימינו, עליהם נבנו שכונות כמו "מחנה יהודה" (1896), "נווה שלום" (1890) ושכונת אהרון, שנקראה על שמו. אברהם חיים שלוש וניסים אלקיים עמדו בראש הגרעין ההתיישבותי לעזה. אברהם שלוש ואחיו הצעיר, יוסף אליהו, הקימו, מאוחר יותר, בית מסחר לחומרי בנין ובית חרושת למרצפות, בנו בית ספר לבנות, בתים בנווה צדק ואת הגימנסיה "הרצליה" באחוזת בית. ניסים אלקיים רכש אדמות בעזה והיה מחדש היישוב היהודי בבאר שבע כשהעתיק מגוריו לשם, יצר קשרי ידידות עמוקה עם הערבים המקומיים, עסק במסחר ויצר שותפויות עסקיות.

פריסת ההתיישבות הכפרית והקיבוצית במדינה הצעירה

לפני כשלושה חודשים הוריי לקחו את אחותי קרן ואותי לטיול שורשים במרוקו שם ביקרנו באתרים הפופולאריים וכן התחקינו אחר המקומות בהם הורי ואבותיי נולדו ובילו. כל יום עלה על קודמו בעוצמת החוויות החזותיות והרגשיות שנגלו לעינינו ולליבנו. ביום החמישי הגענו לוורזאזת, עיר הסרטים הקסומה, השוכנת מדרום להרי האטלס הגבוהים, ממזרח לעמק הטודרה וממערב לשולי הסהרה. היום העמוס שהיה כמעט מאחורינו לא הרתיע את רצוני שלי ושל אחותי לנשום את העיר ואת התרבות הברברית המקומית בשעות לילה מוקדמות. בדרכינו חזור צדה את עינינו חנות מזכרות שפספסנו בהלוך שעם קצת יותר יוזמה יכלה להיות מוזיאון ראוי. כתליה ותקרתה של פנים החנות היו עמוסים עד אפס מקום בכלי נחושת, אלפקה, עץ, חרס, וקרמיקה, במוצרי עור וביגוד שונים. בעל החנות הזמין אותנו להיכנס לחללים נוספים במעמקי החנות. באחד מהחדרים קרן התבוננה בצלוחית ועליה כיתוב עברי מעניין והמוכר, שהבחין בכך, קרא לי לקצו השני של החדר. הוא הוציא תיבת עץ עתיקה וגדולה ולעניי נגלו פיסות היסטוריה יהודיות מרתקות – חנוכיות מכסף קטנות וגדולות עם תחריטים מיוחדים, שרשראות מזהב נושאות מגן דוד, כלי נוי יקרי ערך, נטלות כוסות ומה לא. הוא סיפר שלידם הייתה גרה משפחה יהודית, כך סיפרו לו הוריו, ששכנה לצדם דלת מול דלת ושהקשר היה חם ומכבד. "למה הם השאירו את כל הדברים יקרי הערך האלה?" שאלתי. "כי הם פשוט עזבו הכל ב- 48, לא הסתכלו אחורה, ולא יכלו כנראה לשאת את כל הציוד". ואני נשארתי עם המחשבה – איזו כמיהה לארץ וציונות היו להם!. הם לא היו מאוימים ולא הרגישו ככה, לא מצד המרוקאים שסיפורים יש למכביר על קשרם החם עם היהודים ובטח לא מצד הברברים שפוליטיקה עוד פחות בסדר היום שלהם.

בעשרים שנותיה הראשונות של מדינתנו, לאחר השואה האיומה, זרקור העלייה היה מכוון על יהדות צפון אפריקה. בתקופה ההיא מידת הפיזור היישובי בארץ הייתה נמוכה מאוד. "הייתה הארץ ריקה. מגדרה ועד אילת לא היה כלום, מרמלה עד לירושלים- שום דבר. גם ירושלים עצמה הייתה כמעט ריקה. הגענו מנקודת האפס והארץ הייתה בנקודת אפס. בנינו ונבנינו." – כך מעיד מר יחזקאל זכאי שהיה ממונה במשך שנים ארוכות על נושא ההתיישבות החקלאית (מנכ"ל משרד החקלאות, מנכ"ל מקורות ועוד). ממשיך ואומר מר זכאי – "הייתי שותף לעליית יהודי מרוקו ולהתיישבותם בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור התענך, ברמלה, בלוד, לכל אורך גבולות המדינה, בפרוזדור ירושלים ואיפה לא?. גפן, תירוש, שדות מיכה, מטע ועוד ועוד… על אף כל הקשיים אף מושב אחד לא נעזב!… בדמוגרפיה לא יכולנו לכבוש את הארץ, כבשנו אותה בגאוגרפיה".

קברניטיה של המדינה הטרייה היו ערים לבעיית ריכוז האוכלוסין, ולמען הבטחת המשילות, הביטחון ועיבוי הגבולות הוקמו 537 יישובים כפריים שנחשבו לגולת הכותרת של המפעל הציוני. יישובים אלו הוקמו בשלושת העשורים הראשונים כאשר מעל ל – 100 מתוכם הוקמו ע"י עולים ממרוקו, במקומות שלא היו מיושבים עד אז.  בשנת 1954-1955 הוקמו 16 יישובים כפריים בחבל לכיש מתוכם נזכיר את: איתן, לכיש, נוגה, נועם, עוצם, שדה דוד, שחר, תירוש, זוהר, ניר חן, שדה משה ולוזית. בשנים אלו הוקמו 6 יישובים בחבל התענך: אדירים, ברק, גדיש, דבורה, מלאה וניר יפה. ישובים אלו התווספו לשלושה יישובים שהוקמו 4 שנים קודם: אביטל, פרזון ומיטב. במקביל ובשנים העוקבות לפיתוח חבל לכיש והתענך נוספו עוד 22 יישובים בנגב, שפלת יהודה, איזור מועצת גזר- בית שמש (כמו יד הרמב"ם ושדות מיכה, מבין ארצות מוצאם של החלוצים הכפריים 25 אחוז היו ממרוקו בלבד וזאת תרומה אדירה מאוכלוסיה חסרת כל רקע חקלאי ועבודת כפיים, שהורגלה בעיקר למלאכות אומנותיות ומסחר. למרות העדר הניסיון החקלאי היו מקרים שהייתה התארגנות עוד במרוקו כמו יד רמב"ם, ישרש, רנתיה ומושב דבורה. בתי ספר חקלאים נוסדו במרוקו כמו section agricole שנוסד במרקש ב- 1936. כמו כן הוקמו גרעינים של צעירים שהוכשרו לחיי שיתוף בקיבוץ ולעבודה חקלאית בטולוז שבצרפת, במרוקו או בארץ. בארגון הצעירים לקחו חלק תנועות הנוער שפעלו במרוקו כמו: דרור, הבונים, הצופים, הנוער הציוני והתנועה הקיבוצית. עוד מ- 1946 הייתה קשורה התנועה הקיבוצית בארץ עם מרוקו ושלחה שליחים והשקיעה משאבים להגשמה ציונית בקיבוץ. פירותיה הראשונים של השקעה זו באו לידי ביטוי בהקמת קיבוץ ברור חיל וצאלים ב – 1948. ב 1951 צעירים מרוקאים התגייסו לנח"ל והקימו את קיבוץ יוטבתה. תרומתם של צעירים אלו למפעל הקיבוצי באה לידי ביטוי בעוד שלושה אופנים: 1. קיבוצים שהמשך קיומם התאפשר בזכות הצטרפותם של גרעינים ממרוקו כמו קיבוץ גזר ועין גב. 2. גרעינים שהצטרפו לקיבוצים קיימים. כל גרעין כזה מנה בין 30-50 צעירים וצעירות בני 18-21, משכילים מבני המעמד הבינוני העירוני של מרוקו.  3. נערים ונערות שעלו במסגרת עליית הנוער ונקלטו בקיבוצים. כל אופני המעורבות הזו יצאה לפועל ב- 39 קיבוצים ברחבי הארץ 

ישרש

פרטים נוספים על תרומתה האדירה של יהדות מרוקו למפעל ההתיישבות לאחר קום המדינה ניתן להשיג מעבודת מחקר מאוד יפה, עניינית ומקיפה(שממנה שאבתי את כל העובדות והמספרים בחלק זה) של ד"ר אלישבע שיטרית: "חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ".

מאמר זה נכתב לזכר סבי, רבי דוד אסולין, שאני קרוי על שמו. סבא דוד פעל רבות למען קהילתו בעיירה נטיפה(פום ג'מע, צפונית מזרחית למרקש) בחומריות ורוחניות, ריפא חולים, עזר ליולדות, ייצג בעלי דין ויישב סכסוכים. היה אהוד ואהוב על קהילתו ועל השכנים הערביים. כמו כן היה פעיל עם הסוכנות היהודית וסייע לרבים מבני העיירה לעלות לקזבלנקה ומשם לארץ. במהלך חייו סבל ייסורים רבים וקבלם באהבה – שבר את רגלו (שכנראה לא התאחתה בחזרה מעולם), חלה בסכרת, בשנים 41-42 נלקח כל רכושו והקרקעות של משפחתו בצו גרמני ונכלא חצי שנה כשניסה לדרוש צדק. בעת שניסה לעלות בעצמו לארץ יחד עם אבי, נכלא בטנג'יר לשנה מה שהפך אותו לאסיר ציון שלעולם לא הוכר בכך ולא בפעולותיו הציוניות. יהי זכרו ברוך

הערה אישית, כאשר אמי שתחיה הייתה במיטבה עם הזכרון, אזי ידעה היא לספר לי על רבי דוד אסולין שאותו הכירה אישית מהעיר אנטיפה – פום אל-ג'ומעא……

זה לא נתפס! 20 שנה, עשרים! התגוררו ונלחמו לחיות ולהיאחז בקרקע ומי שגירש אותם לא היו היתושים ומחלותיהם, אלא בני אדם!
אי-שם בשנות ה-90 ראיתי את הסרט התיעודי "דקל שפל צמרת" של איילת הלר, על סיפור הגירוש ואני זוכר איך עיניי זלגו דמעות.
הסרט הזה חייב להיות ברשת! מתפלא מאוד שלא נמצא.
היו לא-מעט סיפורים קשים, אבל זה אחד המזעזעים שבהם.
שבת שלום

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר