ספר ויקרא – פרשת "צו" ושבת הגדול. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 ספר ויקרא – פרשת "צו" ושבת הגדול.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.Asilah

סוד הגלות והגאולה,

בתורת רבנו "אור החיים" הק'.

"צו את אהרן ואת בניו לאמר:

זאת תורת העלה, היא העלה על מוקדה על המזבח

כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ב).

רבנו "אור החיים" הק': הפס' הנ"ל רומזים לגלות האחרונה הנמשכת קרוב ל- 2000 שנה, לעומת גלויות מצרים ובבל שנמשכו ביחד, בס"ה 470 שנה.

וכדברי קודשו: "ובדרך רמז תרמוז  הפרשה על – גלות אחרון – שאנו בה,

לנחמנו מעיצבון נפשנו…".

  • "זאת תורת העולה".

 גאולתנו – המעולה מכל הגאולות.

הקב"ה צופה הדורות מדבר עם משה רבנו ואומר לו: "צו את אהרון ואת בניו". ההתמקדות בפרשה היא בכהנים, בניגוד לפרשה הקודמת 'ויקרא', המתייחסת  ל"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א, ב). כלומר, האדם בעם ישראל.

 הכהנים מסמלים שני רעיונות מרכזיים: א. שמירת האחדות בעם ישראל. ב. הפצת תורה בעם ישראל.

רבנו "אור החיים" הק' אומר: הכהנים מסמלים את חכמי ישראל לדורותיהם בבחינת הכתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות" (מלאכי ב, ו). תפקידם יהיה להנחות את עם ישראל להתחזק באמונה, שהגאולה אכן בוא תבוא, ושהיא תהיה המעולה שבגאולות ככתוב: "זאת תורת העולהזאת, למעט כל העולות והעליות שאין כמוה עולה". כלומר, הגאולה האחרונה היא המעולה מכל הגאולות, ותביא לעליה גדולה של עם ישראל אותו מכנה התורה בשם "עולה", ולכן השתמש הכתוב במלה "זאת" כדי לייחד את הגאולה האחרונה – גאולתנו, מבחינה רוחנית כלכלית וביטחונית, בבחינת הכתוב בישעיה אודות עידן המשיח שיבוא במהרה בימינו אמן סלה: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).

על תקופת המשיח אומר רבנו הרמב"ם: "בימי המלך המשיח, כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר "וישב מצרף ומטהר כסף, וטיהר את בני לוי, וזיקק אותם כזהב וככסף, והיו לה' מגישי מנחה בצדקה" (מלאכי ג, ג).  ובני לוי מטהר תחילה, ואומר זה מיוחס כהן, וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל. הרי הוא אומר "ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקודש הקדשים, עד עמוד כהן לאורים ולתומים" (עזרא ב, סג).  הנה למדת שברוח הקודש מתייחסין המוחזקין, ומודיעין המיוחס.  ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני, וזה משבט פלוני. אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות, זה ממזר וזה עבד – שהדין הוא שמשפחה שנטמעה, נטמעה.

לא נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח – לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות – שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצוין כעפר.  ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד.  ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר "כי מלאה הארץ, דעה את ה' כמים, לים מכסים" (ישעיהו יא, ט). (משנה תורה – ספר שופטים – הלכות מלכים ומלחמות פרק יב).

  • "זאת תורת העולה"

התורה היא המעולה שבכל העליות.

  שורש העלייה המופלגת הרמוזה בביטוי "זאת תורת העולה", מקורו בזכות מעמד הר סיני: "מי זאת עולה מן המדבר" (שיר השירים ג, ו) זאת = כנסת ישראל שזכתה להתעלות מלשון עולה, ע"י קבלת התורה במדבר.

 את השורש "עלה" מסבי רבנו "אור החיים" הק' בהקשר לעליה רוחנית כמוזכר אצל משה רבנו: "ומשה עלה אל האלוקים" – זכאה חולקיה" כדברי הזוהר הקדוש (בפרשת יתרו דף ע"ט ע"ב), שלא כשאר העליות לעושר ומלוכה… שהן זמניות, התורה היא נצחית, והיא העולה האמתית, ולכן הפסוק חוזר על הביטוי "היא העולה".

                                 ג. "על מוקדה על המזבח".

       זירוז הגאולה, בזכות לימוד התורה וייסורי הגלות.

הביטוי "מוקדה" – רומז לתורה שנמשלה לאש הנמצאת על המזבח ככתוב: "הלא כה דברי כאש – נאום ה'.(ירמיה כג, כט). ואילו הביטוי "על המזבח", המכפר לעם ישראל על ידי קרבנות ציבור, או בהקריבם קורבנות יחיד, רומז לייסורים הבאים על אנשים שחוטאים במידה ולא יחזרו בתשובה.

"כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא, ו, ב).

תהליך "בוקר הגאולה", החל משנת הת"ק {1740}

הביטויים הנ"ל "הלילה" "הבוקר" בפסוק, רומזים לגלות וגאולה. הלילה רומז לגלות, ואילו הגאולה נמשלה לבוקר. ייסורי הגלות רומזים לגלות כדברי הנביא: "משא דומה אלי קורא משעיר {= גלות אדום}, שומר מה  מלילה, שומר מה מליל. אתא בוקר וגם לילה – אם תבעיון בעיו, שובו אתיו".(ישעיה כא, יא-יב).

  רבנו "אור החיים הק'" הולך בעקבות רש"י ומדרשים רבים שהפסוק הנ"ל מדבר על גלות אדום. עם ישראל מבקש מהנביא שישאל את הקב"ה הנקרא בפסוק "שומר", כמה זמן נשאר לנו לסבול בגלות הנקראת "לילה". הקב"ה עונה: "אתא בוקר וגם לילה" – כלומר ייסורי הגלות מוגבלים ללילה, ואילו הגאולה תבוא בבוקר של יום ככתוב: "כל הלילה עד הבוקר".   

 המדרש (ב"ר יט. ח) אומר שיומו של הקב"ה הוא 1000 שנה: "אלף שנה בעיניך, כיום אתמול", לכן רבנו "אור החיים" הקדוש מחלק את היממה של הקב"ה לשתי משמרות הכוללות לילה ויום: 500 שנה הראשונות,

הן בבחינת לילה, ו-500 השניות הן בבחינת יום. לפי זה, זמן הגאולה היה אמור להיות בסוף האלף הרביעי דהיינו משנת 4500 שנה לבריאת העולם, במידה והיינו זכאים. לצערנו לא זכינו, לכן הגאולה תתחיל לקרום עור וגידים רק משנת 5500 שנה לבריאת העולם, כלומר, משנת 1740 למניינם – תקופה בה שהה "אור החיים" הק' בליוורנו שבאיטליה להדפסת ספריו, בדרכו לא"י.

שנתיים אחר כך, הוא עלה לארץ ישראל בראש תלמידיו הרבים ובני ביתם. בעצם זאת הייתה עלייה משיחית לזירוז הגאולה. בעקבותיו, היו עליות משיחיות נוספות אחרות של תלמידי הגר"א והבש"ט. לפי המשך הפסוק הנ"ל "אם תבעיון בעיו – שובו אתיו". פירוש, אם אתם מבקשים לדעת קץ גאולתכם – "שובו אתיו = בואו בתשובה, כדברי רבי יהודה: "אין קץ הגלות נתלה אלא בתשובה, שנאמר "היום, אם בקולו תשמעו", כדברי רבי יהושע בן לוי שפגש את המשיח ושאל אותו: מתי אתי מר? ענה לו: "היום". לאחר שלא בא, שוב שאל אותו. ענה לו: "היום אם בקולו תשמעו".

"ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד …".

הקב"ה נוקם וינקום באויבי ישראל בגאולה הקרובה.

עתיד הקב"ה לנקום באויבי ישראל החל מאור הבוקר של האלף השישי, (1740 ואילך), כלומר "אש המזבח תוקד בו" – האש תוקד ותשרוף את אויבי ישראל. הקב"ה המכונה בפסוק "כהן", ילבש "מדו בד " – לבוש העשוי מדם עבדיו השפוך. אכן רבנו "אור החיים" הקדוש ניבא את כל האסונות שפקדו את אירופה ופוקדים כיום את ארצות ערב החל מעירק דרך אפגניסטן, טוניסיה אלג'יריה, מצרים, לוב סוריה. השיא יהיה ובקרוב – בפרס, באירופה ובאמריקה.

ביטויי גלות וגאולה מתוך הפרשה,

 בפרשנות רבנו "אור החיים" הק'.

  • "אנו בני תורה, מה שאין בכל האומות, ואנו מיוסרים בגלות, ויסורין ודלות" (ויקרא צו ו, ב).
  • "באור בוקר, תעשן אף ה', ואש מפיו תאכל – על אשר עינונו בני עוולה, ויסרונו בייסורי נקמה, ובפרט בני המערב הפנימי {מרוקו}. אין לך כוס שלא הטעימו תמיד" (ויקרא צו ו, ב).
  • "הגם שעדיין לא שלמו ימי הגלות, יביא ה' למניין הנותר מהצער הקצוב אשר הוסיפו בני עוולה לענות, ושמו אצל המזבח להשלים בו כפרה הצריכה, אשר קצב ה' בגזירת הגלות" (ויקרא צו ו, ב).

           "זה השלחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מא, כב)

 קידוש עולם החומר.

פרשת "צו" חוזרת על דיני הקרבנות שנאמרו בפרשת "ויקרא": קרבנות נדבה הכוללים עולה, מנחה ושלמים, וקרבנות חובה הכוללים חטאת, אשם וכו'. הרמב"ן אומר שבפרשת ויקרא הדינים מופנים לישראל ככתוב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", (ויקרא א, ב), ואילו בפרשת צו, הפניה היא לכוהנים: "צו את אהרן ואת בניו". (ויקרא ו, ב). כמו כן, בפרשתנו, "חוזר וגומר כאן כל דיניהם" כדברי הרשב"ם.

בקרבן עולה נאמר: "זאת תורת העולה", ואילו בקרבן שלמים נאמר: "זאת תורת זבח שלמים – אשר יקריב לה'". גם בהמשך נאמר: "המקריב את זבח שלמיו לה'". נשאלת השאלה מדוע את קרבן תודה לא מייחסים לה', ואילו את השלמים כן מייחסים לה'? קרבן עולה כל כולו לה', לכן לא צריך לציין שזה לה', לא כן קרבן שלמים בו מתחלקים הקב"ה, הכוהנים והבעלים, ועל כך נאמר במדרש רבה: "קרבנות שלמים עושים שלום בין ה', הכוהנים והבעלים – והוא החביב מכל הקרבנות". החביבות נובעת מכך שכאשר אוכלים מן הקורבן לשם שמים, זה סימן שבכל עיסוקינו החומריים, כאשר מכוונים לשם שמים – הדבר חביב בפני הקב"ה.

הנביא יחזקאל לימד אותנו שהשולחן דומה למזבח: "זה השולחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מא, כב), ולכן: "שלושה שאכלו משולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא" (פרקי אבות ג, ג). לאור זאת ניתן להבין את דברי רבי ברכיה שאמר בגמרא (יומא עא, ע"א): "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, שנאמר: "אליכם אישים אקרא" (משלי ח, ד). רש"י מסביר שהביטוי "אישים" במובן אש, "אשה {קורבן} לה'". וכן נאמר: "כל המביא דורון לתלמיד חכם, כאילו הקריב ביכורים" (כתובות קה, ע"ב).

יוצא מפה שתלמידי חכמים בזכות תורתם וקדושתם כי רבה, הם מהווים כמזבח היודעים לקדש את החומר כמו הקרבת שלמים בבית המקדש אותם גם הבעלים יכולים לאכול לשם שמים.

"אעשה נפלאות"

לרה"ג יהודה צדקה – ראש ישיבת "פורת יוסף",

 והגה"צ חכם ששון מזרחי ע"ה – החברותא של הרב צדקה ע"ה.

יסורי הגלות – והציפייה לגאולה.

הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל, ציטט את דודו ראש ישיבת "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד}, הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל מחבר הספר "קול יהודה",  שדימה  את ייסורי הגלות לנסיעה באוטובוס צפוף ולא נעים. הנוסע יודע שלאחר מספר תחנות הוא ירד, לכן הוא לא  כל כך מודאג. כך גאולתנו – לא נעים, אבל תגיע ובקרוב.

גם את הציפייה לגאולה הרב דימה לאדם המצפה בתחנה לאוטובוס. כל אוטובוס שנראה מרחוק, מקפיץ את המצפה החושב שזהו האוטובוס שייקח אותו אל מחוז חפצו. עד כאן דברי קודשו.

כך אצל עם ישראל: לאורך ההיסטוריה, מצפים אנו לבואו של המשיח, וכל אירוע חריג, מתורגם ע"י מחשבי הקיצין כסימן לביאת המשיח כמו גזירות ת"ח ות"ט בהן נעשו פוגרומים ביהודי אוקראינה שהובילו לתנועה המשיחית של שבתאי צבי, השואה והקמת המדינה, מלחמת ששת הימים בה שוחררה ירושלים שחוברה לה יחדיו כאשר הר הבית בכתרה, ונגאלו ערי אלוקינו ביהודה ושומרון מידי זרים, וכו'.

בספר "הארי במסתרים" על המקובל האלוקי חכם ששון מזרחי זצ"ל מסופר, שרה"י הרב יהודה צדקה נתקף באחד הלילות במחלה קשה שהרעילה את דמו, וגרמה לכאבים עזים. הרב אושפז בבית חולים, אולם לרופאים לא היה מרפא. 

בלילה הראשון בו פרצה מחלת הרב, נגלה ה"בן איש חי" לתלמידו החכם המקובל הרב יהושע שראבני זצ"ל ואמר לו: "קום וחוש מהר אל בית האלוקים, פתח את ההיכל ושא תפילה ותחינה בעד הצורב יהודה צדקה שירפאהו הקב"ה, כי חולה הוא". הרב התעורר מיד, ועשה את דרכו בחשכת הליל לעבר ביכנ"ס "שושנים לדוד". הוא פתח את ההיכל ונשא תחינה ותפילה לרפואתו של הרב צדקה. בבוקר, לאחר התפילה, חכם יהושע סר לעבר ביתה של אמו של הרב צדקה, הרבנית שמחה שהייתה בת אחותו של ה"בן איש חי". הרב שאל אותה לשלום בנה הרב יהודה, והיא סיפרה שאכן לפנות בוקר חלה הטבה משמעותית במצבו {בזמן שהרב שראבני התפלל עליו}.

הרבנית שמחה שאלה את הרב יהושע, איך הוא ידע על מחלת בנה, הלא רק באמצע הלילה הרב נתקף בכאבים. חכם שראבני, בענוותנותו כי רבה, לא רצה לספר לה אודות ההתגלות של ה"בן איש חי".

חכם ששון מזרחי זצ"ל שהיה בקי בנגלה ובנסתר וחיבר את הספר "באתי לגני" חמשה חלקים בקבלה, שימש במשך שנים רבות כחברותא של הרב צדקה, ויחדיו אף זכו לסיים את הש"ס. הם גם למדו קבלה בערבים לאחר שתלמידי הישיבה הלכו לביתם. לפניהם תמיד היו מונחות גמרות, כך שכאשר הגיע מאן דהו לשאול או להתברך, היו מכסים את ספר הקבלה עם הגמרא, וכל זאת מתוך "כבוד ה' הסתר דבר".

הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל כתב עליו: "הרה"ג המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא ח"ר זצוק"ל, היה מעיין ומדקדק בלימוד הפשט, ולא לחינם היה מו"ר ועט"ר הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל לומד אתו "חברותא" כל ערב, והיה ממש "שמן זית זך".

ראינו פה איך חכמי וגאוני ישיבת "פורת יוסף" המעטירה, עמלו בלימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר מתוך יגיעה, ועוד יותר מתוך ענווה, דבר שזיכה אותם להיות בקדמת במת גדולי תורת אלוקים חיים.

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר

לע"נ סבתי עליה בת מרים ע"ה – שעלתה לגנזי מרומים ביום חמישי ג' בניסן.

לע"נ הצדיקים: מו"ר אבי רבי יוסף בר עליה ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה.

סבי הרב הכולל רבי אברהם בר אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

שכננו – שמעון בן מסעודה ע"ה. רחל בת חסיבה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר