יהודי פאס תרל"ג- תר"ס – 1873-1900- אליעזר בשן
בעלי חסות ואזרחות זרה.
החבצלת -1880
על בעלי תעודות חסות של מדינות זרות לא חלים " תנאי עומר " ולא ההגבלות וההשפלות האחרות החלות על הד'ימים. אולם לא הייתה עקביות, והיו מקרים בהם התעלם הממשל בפאס מפריבילגיה זו. גם היהודים בעלי חסות לא היו מודעים תמיד לזכות זו ולא ניצלוה. הדברים עלו משנות ה – 70 של המאה ה – 19 ואילך. בשנת 1873 ניתנה הוראה על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי לקראת סוף כהונתו, בספטמבר אותה שנה, שגם בעלי תעודות חסות בערים מסוימות במרוקו חייבים לחלוץ נעליהם ברובע המוסלמי, ואסור להם ללבוש בגדים אירופיים. יהודי אלג'יריה קיבלו אזרחות צרפתית לפי חוק שהתקבל ב – 24 באוקטובר 1870 ואלה טענו שמכוח אזרחות זו אינם חייבים בתנאי ההשפלה שחלים על יהודי מרוקו, והדבר יצר מתחים עם השלטונות. נמנה מקרים אחדים שאירעו החל משנת 1873 ואילך. מסעוד דרעי סוחר באבני חן רכב על סוס בטנג'יר לפאס לרגל עסקיו כשהוא מצוייד בפספורט חתום על ידי שגריר צרפת ומכתב ממושל טנג'יר. לאחר הגעתו קיבל מכתב מהמושל שני חייליו נילוו אליו והזהירוהו שאם יתעקש לרכב, יולקה. החיילים הסיתו נערים לרגום אותו. הוא פנה בתלונה לוזיר שענהו שהמושל בפאס עצמאי. חזר לטנג'יר כשחלק מהדרך הוא הולך ברגל, ורק במרחק רב מפאס רכב על סוס. הוא הגיש תלונה לנציג של צרפת, וייתכן שיפוצה אם ממשלת צרפת תטפל בעניינו.
הערת המחבר : בהסכמתו של הרב שאול אבן דנאן לספרו של יוסף בן נאיים " מלכי רבנן ", ירושלים תרצ"א, הוא כתב : " גזירת חוק הייתה ליהודים במרוקו, שבלכתם חוץ לתחום המושב יחפים ילכו לא ישנו בלכתם, והעובר דמו בראשו, בהמשך הוא מציין שרק הודות לשלטון הצרפתי בוטל הדבר.
חליצת נעליים בפני הסולטאן ואישיות נכבדה מקובלת במערכת הנימוסים של מרוקו.גם יהודים שהופיעו בפני הסולטאן בשם קהילתם נאלצו לחלוץ נעליהם, כבר בהיותם בחצר המלכות. במכתבו של אברהם אלמאליח, מנהל בית הספר בפאס, לנשיא כל ישראל חברים בשלושים בינואר שנת 1911, התייחס לפנייתו של הרב וידאל הצרפתי מפאס לנשיא הנ"ל בבקשה שיפעיל השפעתו אצל הוזיר לענייני חוץ ששהה אותו זמן בפריס, לשם ביטול ההוראה המחייבת יהודים לחלוץ נעליהם בהופיעם בחצר המלכות. חוץ מההשפלה הכרוכה בדבר, העמידה במשך שעות בחצר שאדמתה רטובה בחורף וחמה בקיץ, גורמת לסבל. הרב וידאל שהופיע מספר פעמים בשליחות הקהילה לחצר, חזר לבית חולה. לדעתו של אלמאליח אין סיכוי שהסולטאן ירשה ליהודים להיכנס לחצר עם נעליהם. גאוותו לא תרשה זאת, והדבר מנוגד לתפישה המוסלמית באשר ליחסם ליהודים. אבל זו זכות שניתן להשיג על ידי מאמצים של היהודים. הכותב מציין שהוא עודד יהודים אזרחי מדינות אירופיות להיכנס לחצר הסולטאן בנעליהם.הוא מניח שהסולטאן יתעלם מזאת כדי להימנע מעימות עם קונסול זר בגלל נושא זה. מסקנתו בניגוד לדעתו של הרב וידאל הצרפתי, שאין טעם לבוא בדברים עם הוזיר הנ"ל בנושא זה כי אין סיכוי לשינוי העמדה. הוא הביע תקוותו שעם גידול במספר בעלי החסות הזרה, וחדירת רוח מודרנית לעולם המוסלמי, תיעלם הפליה זו כלפי היהודים. הוא מקווה שאלה הרשאים ללבוש בגדים אירופיים ישוחררו מהגבלה זו.
עד כאן הערת המחבר
שני סוחרים יהודים בפאס ילידי אלג'ריה קיבלו פקודה שאסור להם ללבוש בגדים אירופים. הם ברחו בעוזבם את רכושם בפאס, ופנו לנציגות של צרפת בתלונה. גם כל ישראל חברים כתבה על כך לנציג צרפת בפאס הובעה תקווה שבקרוב יותר ליהודים ללבוש לבוש אירופי.
במקרה אחר הצליחו יהודים בפאס לשכנע את אחיהם מאלג'יר לנהוג כמוהם. לפי תעודה מ – 28 במרס 1877, הציע הוזיר הראשי עסקה למנהיגי הקהילה : אם ישפיעו על שלושה יהודים מאלג'יר לנהוג כאחיהם בפאס, ויחלצו נעליהם בצאתם מן המללאח, כתמורה יוותר הסולטאן על רצונו להפקיע שטח מבית הקברות היהודי בפאס. ההצעה התקבלה, היהודים האלג'ירים התייצבו בפני הוזיר כשהם יחפים, הוזיר חזר על הבטחתו בקשר לבית הקברות, אבל לאחר זמן התכחש לה.
הממשל המרוקאי הציג עמדה שונה לדיפלומטים מאשר המדיניות בפועל. בשנת 1880 כתב הוזיר הראשי לקונסול ארצות הברית במרוקו פ. מתיוס שהיהודים הלבושים אירופית רשאים לנעול נעליים ברחובות פאס. מתיוס העביר ידיעה זו לשופט שמואל מאיר איזקס נשיא ועד שליחי הקהילות בארצות הברית. American Board of delegates
בחצר הסולטאן : היה מקובל מהיהודים לחלוץ נעליהם בחצר הסולטאן, אבל המערכת הדיפלומטית לא השלימה עם תביעה זו לגבי יהודים המשרתים אותם, ונהנים מזכויות בהתאם להסכמים. בספטמבר 1880 אירעה תקרית זו : יוסף עמר מטנג'יר, בעל חסותה של איטליה נשלח לפאס כיד למסור מכתבו של השגריר האיטלקי סקובסו לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש. לאחר מכן נכנס יחד עם יהודי לאולם קבלת הפנים של הסולטאן, כשנעליו לרגליו. הוזיר לענייני משפט שראה אותם לבושים בלבוש יהודי, תבע שיחלצו נעליהם כמו יהודים אחרים. כשסירבו קרא לקצין ופקד עליו לחלוץ נעליהם בכוח, ויוסף עמר קיבל מכה. הוא כתב לוזיר ומחה על ההתנהגות כלפיו. זה ענהו שאם יחזור על מעשהו, ייענש. עמר מסר הצהרה על האירוע לשגריר איטליה, אשר מחה בפני הוזיר לענייני חוץ על העלבון כלפי יהודי שמילא שליחות בשמו והוא בעל חסותו. התקרית הובאה לתשומת לבם של הנציגים הדיפלומטיים של שאר המדינות בטנג'יר, ושגריר בריטניה הביע דעתו במכתב לשר החוץ גרנויל, שממשלת מרוקו אינה מתייחסת בידידות כלפי איטליה. בהחבצלת פורסמו הדברים בצורה מפורטת ולפי זה היה קודם בעל חסותה של ספרד שנשללה ממנו בשלב מוסים, ולאחר מכן קיבל את החסות של איטליה.