הערצת צדיקים במרוקו ובישראל- יורם בילו

שושביני הקדושים

מלבד ההתכנסויות ההמוניות בעת ההילולה, פקדו מבקרים את קברי הקדושים בכל פעם שנזקקו לעזרתם נוכח צרה ומצוקה. ביקורים אלה התבססו על האמונה כי בתפקידו כמתווך בין המאמינים לאל מסוגל הצדיק להביא מזור לכל סוג של בעיית חיים. הנזקקים חילו את פניו ונדרו להביא אל קברו סעודת הודיה אם יתערב למענם. אולם נוכחותו של הצדיק חרגה מעבר לתחום הציון הקדוש בבית הקברות והורגשה היטב גם בחיי היום יום. שמו עלה בפי המאמינים כל אימת שהתרגשה עליהם צרה, והוא הרבה להופיע בחלומותיהם. משבאו בעיה או חולי על תיקונם בעקבות התערבותו המשוערת, הודלקו לכבודו נרות בבית באחד או יותר מערבי השבוע, ולעתים מדי ערב, והמשפחה כולה התכנסה בלוויית ידידים ושכנים לסעודת הודיה לכבודו. סיבה שכיחה לעריכת סעודת הודיה כזאת הייתה לידת בן זכר, שפעמים רבות נקרא בשמו של הצדיק. במציאות החברתית של יהודי מרוקו תפס הצדיק מקום מרכזי, והזיקה אליו הפכה פעמים רבות לקשר סימביוטי, שהשתרע על פני מחזור החיים כולו.

לפולחן הקדושים מאפיינים רבים המזכירים דת נשית. מספרם הגדול של הצדיקים והעדרה של היררכיה ממוסדת בקרבם — ומכאן האפשרות להתקשר ולסגוד לכמה דמויות מקודשות בעת ובעונה אחת — הקנו לפולחן גוון כמו־פוליתאיסטי, המאפיין דתות נשיות. פעילויות פולחניות רבות בחיי היום יום, כמו הדלקת נרות ועריכת סעודות, נערכות בבית, בדומה לטקסים ביתיים רבים בדתות נשיות שאינן מפרידות בחדות בין קודש לחול. הערצת קדושים, בדומה לדתות נשיות, מכוונת לעניינים ארציים, ובעיקר להקלת מצוקה ושחרור מסבל בהווה. הבעיות הטיפוסיות המופנות לצדיקים עוסקות בענייני בריאות, פוריות וגידול ילדים, תחומים שהם באופן מסורתי באחריות הנשים. חשיבות הבישול בסעודות הנערכות לכבוד הצדיק בבית ובהילולה עולה בקנה אחד עם המעמד המרכזי שהמזון ממלא במסגרות דתיות נשיות, שבהן הדת עוברת תהליך של ביות, והקדושה מעורבת בשגרת החולין. Sered 1992

במעמדם האונתולוגי המיוחד כמתווכים בין המאמין לאל הצדיקים מזכירים דמויות מקודשות בדתות נשיות. מוצאם האנושי אינו מוכחש, למרות ההערצה הרבה שרוחשים כלפיהם, ומשום כך הם נתפסים כרגישים וכקשובים לסבלם של הנוהים אחריהם, כפתוחים לקשר רגשי ולדו־שיח אישי, כמאפשרים משא ומתן לצורכי מיקוח, ואפילו כניתנים לתמרון. גם חוסר ההבניה היחסי המאפיין את פולחן הקדושים, ובייחוד את ההילולות, החסרות מסגרת טקסית פורמלית והנשלטות על ידי אווירה של שמחה וגילויי דבקות אישית, מזכיר את הפולחנים בדתות נשיות. ולבסוף, העובדה שפולחן הקדושים אינו מעוגן בטקסט מקודש אלא בקשר אישי עתיר רגש, הלובש לעתים מעטה אקסטטי, מרחיקה אותו מהזירות הטקסיות הפומביות, כמו בית הכנסת, המסגד והכנסייה, הנשלטות על ידי גברים, ומאפשרת לנשים לבטא את אמונתן ואת דבקותן כשוות בין שווים.

לאור כל האפיונים האלה, אין זה מפתיע שהנשים בלטו בנוכחותן בפולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו ונטלו בו חלק פעיל. הנוכחות הנשית הבולטת בהילולה במחיצת הגברים, ובעיקר גילויי התנהגות לא ראויה מבחינה מוסרית מצד החוגגים באווירת השמחה הדחוסה והסוערת בשיאן של ההילולות, היו לא פעם לצנינים בעיני רבני הקהילות במרוקו. הרבנים ניסו כמיטב יכולתם לרסן גילויים אלה, אך בדרך כלל ללא הצלחה יתרה. עם זאת, ראוי לזכור כי בעיני המאמינים היה פולחן הקדושים חלק בלתי נפרד מזהותם היהודית. בנוסף על כך, ההגמוניה הגברית בעולמות העליונים ביהדות (כמו בדתות מונותיאיסטיות אחרות) לא התערערה גם כאן.

כנגד הנוכחות הניכרת של נשים בזירות הפומביות של ההילולה, ייצוגן בפנתיאון הקדושים היה מזערי. מבין 652 הצדיקים שמנה יששכר בן־עמי, רק 25 (פחות מארבעה אחוזים) היו נשים־צדיקות (בן־עמי תשמ״ד, 615-574). חוץ מסול חטשואל (ללה סוליקןה) מטנג׳יר, שמסרה נפשה על קידוש השם ונקברה בבית הקברות היהודי בפס ב־1834 (שם, 581-577), נותרו כולן צדיקות מקומיות מובהקות, משניות בחשיבותן.

בניגוד למקום המרכזי שתפסו הקדושים בכנסייה הקתולית וההכרה הרשמית שזכו לה בעקבות תהליכים ממושכים של מיסוד וקנוניזציה, נשא פולחן הקדושים ביהדות ובאסלאם אופי עממי, חסר פיקוח מרכזי, שעורר תגובות אמביוולנטיות, ולעתים אף שליליות במפגיע, מצד הממסד האורתודוקסי בשתי הדתות. בצד גינויי הרבנים שהוזכרו, לנוכח התנהגות קלת דעת ומופקרת במהלך חגיגות ההילולה, היו בין חכמי הדת המוסלמים והיהודים כאחד שהטיחו ביקורות חריפות על עצם התופעה של הערצת קדושים והשתטחות על קבריהם, שהיא בעיניהם פגיעה באמונת הייחוד .

ייתכן כי דווקא הריחוק בין הפולחן העממי לממסד הדתי בשתי הקבוצות הוא שאיפשר למאמינים יהודים ומוסלמים לאמץ מסורות משותפות של עלייה לרגל, ולפנות לעזרתם של קדושים בני הדת האחרת בקלות יחסית, מבלי שיחושו פגיעה של ממש בזהותם הדתית. מסורות אלה של קדושים משותפים לבני שתי הקהילות היו ביטוי מוחשי לזיקה ההדדית שבין פולחן הקדושים היהודי לזה המוסלמי במגרב. אפשר לסכם ולומר כי הצדיקים במרוקו היו בעת ובעונה אחת ׳יהודים מאוד׳ (שהרי נקברו בבתי קברות יהודיים, נודעו בלמדנותם ובדבקותם הדתית, והגנו על היהודים במעשי הנסים שלהם) ו׳מוסלמים מאוד' לנוכח קווי הדמיון שבין פולחנם לפולחן הקדושים הנוהג באסלאם המרוקאי(,1983 Goldberg 68).

 

חשוב להדגיש כי הדימוי של מערכת מסורתית, המשתמרת ללא שינוי כשריד מאובן מן העבר, רחוק מאוד מלהתאים לפולחני הקדושים במרוקו. זו הייתה מערכת דינמית, רגישה לנסיבות היסטוריות משתנות, שבה צדיקים וקבריהם צצו, נעלמו והופיעו מחדש לסירוגין. תור הזהב שלה היה דווקא בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה ולאחריה, עם התבססות השליטה הצרפתית במרוקו, תקופה שאופיינה על ידי תהליכי מודרניזציה מהירים. למעשה, עד לכינון הפרוטקטורט ניכר רישומו של פולחן הקדושים ברמה המקומית בלבד, מתוקפם של אילוצים כלכליים וגיאו־פוליטיים רבי משקל. עוניין הרב של הקהילות היהודיות וחוסר הביטחון בדרכים באזורים הכפריים בדרום מרוקו, שבהם נמצאו הריכוזים הגדולים של קברי הצדיקים, הקשו מאוד על הפיכתם למרכזי עלייה לרגל הסוחפים מאמינים מעבר לסביבה הקרובה. רק לאחר שהצרפתים הצליחו להשליט את מרותם על האזורים ההרריים והמרוחקים, לא לפני שנות השלושים של המאה העשרים, נוצרו התנאים לפרסם את מעשי הנסים של קדושים חדשים ולהגיע במהירות ובביטחון יחסיים אל קבריהם. ההזדמנויות הכלכליות שיצר השלטון הקולוניאלי הצמיחו שכבה חדשה של מתעשרים מקרב היהודים, שהקצו משאבים לתחזוק הקברים והקימו אגודות מיוחדות למטרה זו(בן־עמי תשל״ב, תש״ם, תשמ״ד, 165-164).

המודרניזציה לא רק שסייעה ליצירת התשתית הפיזית להתפשטות פולחן הקדושים, אלא גם חיזקה את המצע הפסיכולוגי שהצמיח את הצורך להיעזר בצדיקים. השינויים המהירים שחלו באורח החיים עקב תהליכי העיור, התיעוש, ההגירה הפנימית והחילון, סדקו את הרקמה המסורתית של קהילות ושל משפחות יציבות, והותירו יהודים רבים ללא תמיכה חברתית ראויה מול מורכבות החיים המודרניים וחוסר הביטחון הטמון בהם (אביטבול תשמ״ו: צור תשס׳׳ב; צור והלל תשנ״ו: שוראקי תשל״ה). במצב זה של חברה במעבר, כאשר רוב יהודי מרוקו שנחשפו לתהליכי המודרניזציה והחילון עדיין לא התנתקו מהסמלים ומהערבים של התרבות המסורתית, היו קברי הקדושים איים של יציבות, שהיה אפשר להיעזר ולמצוא נחמה בהם בשעת משבר. האופי האינדיווידואלי המובהק של פולחני הקדושים, המאפשר לכל משתתף להתייצב ביחידות מול הצדיק ולשטוח לפניו את משאלותיו האישיות, גם כאשר הוא מוקף באלפי חוגגים, נראה מתאים במיוחד למסגרת החיים המודרנית המדגישה הישגיות אישית. בתנאים אלה נעשו הקדושים לכתובת נאותה לפניות בבעיות חיים שונות, דווקא במהלכם של שינויים חברתיים חריפים שנבעו מהמודרניזציה.

לצד תפקידם כמקדשי ריפוי לכל צרה ומצוקה, מילאו קברי הצדיקים תפקידים חברתיים חשובים. ההילולות הגדולות הביאו לאתרים הקדושים יהודים רבים שהתגוררו בקרבתם בעבר, ועתה חיו הרחק משם, בדרך כלל ביישובים עירוניים. גם אם קהילות המוצא הישנות הושבו כך לחיים רק לרגע קט, ההתכנסויות חיזקו את הסולידריות הקבוצתית בקרב היהודים, וכן את טענתם לחזקה על פיסת קרקע מקודשת, במקומות שבהם נוכחותם התדלדלה מאוד או אף נעלמה כליל. לטענה טריטוריאלית זו (מצד קבוצה שהייתה חסרת זכויות על הקרקע) התקשו גם המוסלמים להתנגד, משום שהיא תאמה את אמונותיהם הדתיות.

תקופת הזוהר של פולחני הקדושים במרוקו באמצע המאה העשרים לא נמשכה זמן רב. מתוך קרוב לרבע מיליון יהודים שחיו במדינה ב־1947, הפזורה היהודית הגדולה ביותר בארצות האסלאם, נותרו בה פחות מחמשת אלפים כעבור מחצית המאה. רובם הגדול של העוזבים עשו את דרכם לישראל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר