ספר ויקרא – פרשת שמיני ותחילת אמירת פרקי אבות. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

ספר ויקרא – פרשת שמיני ותחילת אמירת פרקי אבות.Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"ויהי ביום השמיני,

        קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט, א).

"היום השמיני א' בניסן – נטל עשר עטרות…".

      בראשן – השראת השכינה בעם ישראל (שבת פז ע"ב).

פרשת "שמיני" היא הפרשה היחידה בתורה הנקראת על שם מספר, כאשר במקרה דנן – שמונה המסמל את הספירה השמינית שהיא הבינה. הספירה הנ"ל היא הראשונה שמעל לשבע הספירות התחתונות שהן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, ורומזת מבחינה קבלית להתרחשויות הנסיות שהתרחשו בפרשתנו כאשר בשיאן, הקב"ה משרה את שכינתו על עם ישראל ביום השמיני למילואים, לאחר שבמשך שבעה ימים, משה רבנו שימש במשכן בחלוק לבן ככהן גדול. היה מטהר ומלביש את אהרן ובניו, משח את המשכן ואת אהרן בשמן המשחה. שחט, הניף והקטיר, וכן זריקת הדם על המזבח. תפקידם של אהרן ובניו באותם ימים היה בעיקר אכילת בשר קדשים, סמיכה על ראש הפר והאיל, וכמובן ללמוד את עבודת הקרבנות.

גדולתו של משה רבנו בהשוואה לאהרן, שהוא שימש בחלוק לבן כל שבעת הימים, כאשר אהרן היה משמש בלבן רק פעם אחת בשנה ביום הכיפורים. השל"ה הק' (תצוה, תורה אור א) אומר שזה היה משהו עליון לו זכה משה, לכן לא יכלו לראות את השראת השכינה באותם שבעת הימים.

ביום השמיני, ירדה לראשונה אש מן השמים ואכלה את הקרבנות אותם הקריבו אהרן ובניו, ככתוב: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה… וירא כל העם – וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).

ביום השמיני, אהרן הוכתר לשמש ככהן גדול, וכל זאת במעמד זקני ישראל, "בשביל לגדלו בפני הזקנים… שלא יהיו ישראל אומרים מעצמו נעשה…" (מדרש תנחומא ישן סימן ה'. עין גם רש"י).

ביום השמיני, קוימה הלכה למעשה הבטחת הקב"ה לעם ישראל בראשית תהליך הקמת המשכן בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות יח ח).

היום השמיני, נטל עשר עטרות כדברי הגמרא (שבת פז ע"ב), ואלו הן:

 ראשון למעשה בראשית שאחד בשבת היה. ראשון להקרבת הנשיאים לחנוכת הבית. ראשון לכהונה. היות ועד אז, הקריבו הבכורות. ראשון לסדרי עבודת קרבנות הציבור כמו קרבן התמיד וכו'. ראשון לירידת האש מן השמים. ראשון לאכילת קדשים בתוך המחיצה. ראשון לברכת כהנים. ראשון לאיסור הבמות. ראשון לחודשים, שהיה א' בניסן.

 מאז אותו מעמד, השכינה ממשיכה ללוות את עם ישראל דרך המשכן במדבר, למשכן שלה, נוב, גבעון, ולבסוף לבית המקדש אותו בנה שלמה המלך, וכמובן גם למקדש שיבנה בקרוב על ידינו כדעת הרמב"ם, ואולי אף ירד מוכן מאש מן השמים כדברי רש"י לכתוב: "באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה".

גדולתו של משה רבנו – המפרגן לאהרן אחיו,

 עם הכתרתו לכהן גדול.

רבנו "אור החיים" הק' אומר שמשה רבנו קרא לאהרן והכתיר אותו ככהן גדול כציווי ה', בצורה מושלמת, למרות שחשב, שהוא צריך לקבל את הכהונה. רבנו אומר שהביטוי "ויהי" שזה לשון צער, חוזר על משה רבנו שהצטער על שלא הוכתר ככהן גדול, בכל זאת, הוא עשה את ההכתרה בשלמות.

מתוך זריזות – לכן נאמר "ביום השמיני" –  "פירוש, בהיות הבוקר טהור לב לא עיכב, אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו את הכהונה ולא נתעצל" כדברי קדשו.

"עשה הדבר מתוך בחינת צירוף ההדרגות – שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד. הגם שבזה יגדל העיצבון, שיראה גדולה מושכת לאהרן ולבניו" כדברי קדשו. כלומר, יכל לעכב את הכתרת בניו לשלב יותר מאוחר.

"עשה הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים – לעיני זקני העם, דכתיב "ולזקני ישראל" כדברי קדשו.

כל זה מבטא ומשקף את גדולתו של משה רבנו הרואה את עצמו כעבד ה'  בבחינת – "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו…" מתוך תפילת שבת.
"… ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני ה'" (ויקרא ט, ה).

 "ויקרבו כל העדה" – קודם, הם התקרבו איש לרעהו כעדה אחת, בבחינת

"ואהבת לרעך כמוך", ורק אח"כ זכו לעמוד "לפני ה'".

בזכות אחדות בני ישראל – נזכה לעמוד באמת ובתמים "לפני ה"'.

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות (חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה) "קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד. צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה, ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו, וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו.

ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

את דברי האר"י הק', רגילים אנו לקרוא לפני תפילת שחרית, השאלה הנשאלת, מה עושים עם זה?

     "ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים ו, ה).

האוהב את האב – אוהב גם את בניו.

אהבת אבינו שבשמים – עוברת דרך אהבת בניו – בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א).

במצות עשה של קריאת שמע אותה אנו מקיימים פעמיים ביום נאמר: "ואהבת את ה' אלוקיך". באמירתה, עלינו לכוון לקיים מצות עשה, ולאהוב את ה'.

אחד המדדים לאהבת ה' הוא: האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה ככתוב "בנים אתם לה' אלוקיכם". הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהדברים הנ"ל, שעלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, ככתוב במסילת ישרים לרמח"ל שאין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, ולא אהבו זה את זה, למרות שאת הקב"ה בוודאי אהבו, ובקריאת שמע בוקר וערב כיוונו, ובפרט בפס' "ואהבת את ה' אלוקיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת איש כלפי רעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן עזריה, כן קבלנו, ואף דבריהם מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. כדוגמא, נציין את דברי רבי מאיר בעל הנס שקבע ונפסק להלכה ע"י הרשב"א, שאנו בנים לה' בכל מצב ולא עבדים, ככתוב "בנים אתם לה' אלוקיכם" (קידושין לו, ע"א).

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר לאחר היציאה השניה מהמערה: "אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר). רבי יהודה היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר,

והוי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו)

הסיפא של דברי רבי יהושע בן פרחיה הנ"ל המופיעים במסכת אבות, מלמדים אותנו פרק חשוב בצורך לפרגן איש לרעהו, ולהתמקד יותר בצדדים החיוביים אצל הזולת. ככלל, מסכת אבות המופיעה בסוף מסכת נזיקין, מלמדת אותנו מוסר השכל בהליכות בין אדם לחברו, ועל כך נאמר בגמרא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (בבא קמא ל, א). הרוצה להתחסד עם קונו, מן הראוי שילמד ויקיים את האמרות הטהורות שנאמרו על ידי הלל ושמאי, רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' שנקראו אבות העולם, ובפרט בששת השבועות עד לחג השבועות בהם אמורים לעלות ולהתעלות בעבודת ה' לקראת קבלת תורתנו הקדושה.

"והוי דן את כל האדם לכף זכות": נתמקד בביטוי הנ"ל אותו מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו, ובכך לקיים את עם ישראל "כאיש אחד ובלב אחד" כמו במעמד הר סיני.

כמו כן, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' הנ"ל.

"בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) – מצוות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". כנ"ל הרמב"ם מסביר בפרקי אבות "הוי דן את האדם לכך זכות".

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי {רבי אליעזר בן} הורקנוס {לפי השאילתות} במשך שלש שנים. בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה, וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש.

לאחר החג הגיע אליו עם שכרו שכלל שלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות..

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו בגלל שבנו לא למד תורה. אחר כך, חכמי הדרום התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"א).

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (צפורן שמיר). בעצם, בשמים פוסקים את אותו דין לזה.

ה"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המלה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המלה "כשרה". הגמרא אומרת שהיא תבעה אותו ואף אמרה לו: "אין לך רוח הקודש שדנת אותי לכף חובה, צריך הייתה לדון אותי לכף זכות". (ברכות לא).

"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב ד).

"אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב" (תהלים קטז יא).

חפזי – מלשון חיפזון, והחיפזון הוא מהשטן.

"טוב עין – הוא יבורך" (משלי כב ט) .

 אל תקרי "יבורך", אלא "יברך" (חז"ל).

עלינו לדון את חברנו לכף זכות, היות ולעולם לא נוכל להיות במקומו כאשר הוא עשה מעשה שאינו מוצא חן בעיניך. כאשר כל אחד מאתנו מחליט לעשות דבר מה, יש לו שיקולים משלו הנובעים מאישיותו, ממצבו הרפואי, הכלכלי וכו'. לכן אל תשפוט אותו מתוך חיפזון.

הגמרא אומרת: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה" (ברכות יט ע"ב).

רבנו יונה מגירונדי מגדולי הראשונים, כתב בספרו "שערי תשובה":

"והנה, כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד חובה או לצד זכות. אם האיש ההוא ירא אלוקים – נתחייבת לדון אותו לכף זכות…

ואם הוא מהבינונים אשר יזהרו מן החטא, ופעמים יכשלו בו – עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קכו ע"ב): "הדן את חברו לכף זכות – המקום ידונו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה, שנאמר: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה.

ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרע, או בחנת אותו כי אין יראת אלוקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה".

רבנו "אור החיים" הק' אומר בפרשת יוסף ואחיו: "אני יוסף אחיכם – פירוש, מתנהל עמכם באחווה וכאילו לא היה הדבר ההוא {של המכירה}. גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר שאפילו בזמן המכר – לא כהתה עין האחוה ממני" (רבנו אוה"ח הק' בראשית מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות. רבנו אומר בהמשך בפסוק ח': " ועתה לאאתם וגומר – "… אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם… אכן עתה אחרי ראיתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה'".

רבנו "אור החיים" הק' מביא דבר דומה אצל משה רבנו שבירך את עם ישראל – "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל", למרות שבפסוק הקודם נאמר לו "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דברים לב, נב), וכל זאת בגללם. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלוקים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר הכתוב החלט הגזירה על משה למות… אשר היה לה סיבה עם בני ישראל, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו 'זאת הברכה וגו'. ולזה אמר וזאת בתוספת ואו"ו".

מן הראוי שכולנו – נתנהג הלכה למעשה לאור דברי בעלי המוסר שאמרו: "כשאתה מסתכל על בן אדם, אל תסתכל על הדבר הרע שאתה רואה בו – אלא על כולו – אז תראה גם את הדברים הטובים שבו, ותהיה מתון".

"ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה ה' תעשו –

וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט, ו).

"שהכינו עצמם {לקראת השראת השכינה} בערך השלמות והמושכל {הדבקות בה'} לפני ה'… פירוש: שתהיו תמיד… עומדים לפני ה' בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד.

התוצאה  = וירא אליכם כבוד ה'" (רבנו "אור החיים" הק').

בשביל לזכות ב"כבוד" ה'" – צריך להדבק במידותיו, ולבטוח רק בו.

"זה הדבר אשר צוה ה' תעשו". מהו הדבר? לאור סדר הכתובים, נראה שהכוונה להקרבת קרבנות ככתוב בהמשך "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם…" (ויקרא ט, ז).

רבנו רש"י אומר שהכוונה להקרבת הקרבנות ע"י אהרון כדברי קדשו לפסוק ד': "כי היום ה' נראה אליכם להשרות שכינתו אליכם, לכך – קרבנות הללו באים חובה ליום זה".

רבנו אלשיך הק' אומר: משה רבנו אמר להם: "לא כך הדבר! 'זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו – וירא אליכם כבוד ה' (ט, ו). אם אתם רוצים השראת שכינה, אש מהשמים, עזרה מלמעלה – אתם צריכים קודם להקריב את הקרבן! קודם כל 'תעשו' – ואז יראה אליכם הקב"ה". כלומר, חינוך לאמונה בה'. תחילה, יש לעשות את המעשה אשר ציוה ה'.

להלן מספר דוגמאות:

אליהו הנביא נענה בהר הכרמל, רק לאחר שהקריב קרבן, והיה בטוח שה' יעשה את הנס ותרד אש מן השמים. אחרת, היה נגרם חילול ה' מול ארבע מאות נביאי הבעל, המלך אחאב הרשע וצמרת שלטונו.

דוד המלך ניצח את הפלישתים – רק לאחר שנלחם לאור הוראות ה'.  בספר שמואל (ב', ה פס' יז – כה) מסופר על מלחמת דוד בפלישתים לאחר ששמעו "כי משחו את דוד למלך על ישראל". דוד שאל בה', "האעלה אל פלישתים, התתנם בידי?" הקב"ה נענה בחיוב. אכן, דוד היכה את הפלישתים "בבעל פרצים".

 במערכה השניה לאחר שהפלישתים התייצבו שוב למלחמה בעמק רפאים, דוד שואל שנית באורים ותומים. הפעם התשובה הייתה מורכבת: "ויאמר לא תעלה. הסב אל אחריהם, ובאת להם ממול בכאים.. ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ – כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלישתים. ויעש דוד כן כאשר ציוהו ה', ויך את הפלישתים מגבע עד בואך גזר". פירושם של דברים:

הקב"ה אמר לדוד: צא למלחמה, אך אל תבוא אליהם מהחזית, אלא מהעורף. אך, רק כאשר תשמע קול רעש מהאילנות – תתקוף. זהו האות שאני עמך במלחמה, והאות לניצחונך.

מדרש (פסיקתא רבתי ח') מספר שדוד ערך את הצבא, וארב לפלישתים. האויב הרגיש במארב, והתקרב לכיוון חיילי דוד למרחק של שני מטרים עם חרבות שלופות. דוד נתן פקודה שלא להילחם כל עוד לא נשמעו רעשים בצמרות העצים, בהתאם להוראות ה'. כאשר נשמעו הרעשים מבין העצים, דוד נתן הוראה להסתער, וניצחו את הפלישתים.

המדרש מציין שכל זה נעשה כדי לנסותם האם הם איתנים באמונה בה'.

זהו שנאמר "… ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני ה'". (ויקרא ט, ה).

רבנו אוה"ח הק' אומר שהפסוק "זה הדבר אשר ציוה ה'", חוזר על הכתוב "ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני ה'", היות ואם הייתה הכוונה להקרבת קרבנות כדברי רש"י, היה מסיים את הפס' בביטוי "לפני אהל מועד" שם מקריבים קרבנות, ולא "לפני ה'" כנאמר בפסוק.

רבנו אוה"ח הק' מלמד אותנו מוסר השכל: "אלא ירצה לומר, שהכינו עצמם בערך השלמות והמושכל = {דבקות בה'}, והערכת עמידתם שהיא לפני ה'. ובחינה זו היא השגת תכלית השלמות כמאמר דוד 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז, ח), כי בזה לא ימוט מימינו {בבחינת המשך הפסוק 'כי מימיני בל אמוט'} שהיא התורה. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו' כישיבתו וכו' לפני מלך, ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים" כדברי קדשו.

לקראת מעמד השראת השכינה בעם ישראל ע"י ירידת האש מן השמים וכו', משה רבנו מלמד את עם ישראל לעשות הכנות רוחניות הקשורות בעבודת ה', כדי לזכות בהתקרבות לה' בבחינת "וירא אליכם כבוד ה'", וכדברי קדשו: "וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם: זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו. פירוש, ציוה ה' שתעשו אותו – שתהיו תמיד מעריכים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה', {התוצאה תהיה} וירא אליכם כבוד ה'".

המסר של משה רבנו דרך פירוש רבנו אוה"ח הק':

בכדי לזכות בהתגלות ה' אלינו בבחינת "וירא אליכם כבוד ה'", מחובתנו להתקרב ולהדבק  בקב"ה בבחינת "ויקרבו כל העדה, ויעמדו לפני ה'". כמו כן, להרגיש את נוכחותו יתברך יומם וליל בכל מעשינו, בבחינת הכתוב "שיויתי ה' לנגדי תמיד – {התוצאה} – כי מימיני בל אמוט"

"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד,

ויצאו ויברכו את העם – וירא כבוד ה' אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

בסיום ההקרבה, אהרן מברך את העם בברכת כהנים: "וישא אהרן את ידיו אל העם  ויברכם" (ויקרא ט כב), אבל האש לא ירדה מן השמים.  רש"י ע"פ המדרש מסביר שרק לאחר שמשה ואהרן בירכו את ישראל בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו וכו', השכינה ירדה,

רש"י הק' מסביר שהיה צורך בברכה נוספת, היות ובמשך שבעת ימי המילואים בהם משה תרגל את הקרבת הקרבנות, לא ירדה אש מן השמים. גם כאשר סיים אהרון להקריב את הקרבנות ובירך את העם בברכת כהנים, גם כן לא ירדה אש מן השמים, דבר שגרם להשפלת אהרן ומבוכה אצל עם ישראל שציפה לירידת האש.

אחד ההסברים שיכול להסביר את התופעה הנ"ל הוא, המסר האלוקי לכל אחד מאתנו:

בכל בעיה, יש לפנות רק לעזרתו של הקב"ה, ולא להסתמך רק על ברכת בשר ודם, ואפילו ברכה חשובה כמו ברכת כהנים בה ברך אחרון את העם, אלא יש צורך בתפילה לברכת הקב"ה דבר שמשתקף בברכה השנייה כדברי רש"י:

"ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ יז). "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י ט, כג).

בברכה הנ"ל אנו מצפים ראשית לכל, שתשרה שכינה במעשה ידינו, בכך שנכוון במעשה ידינו לשם שמים בלבד.     בחלק הראשון של הברכה, מבקשים אנו על "נועם ה'" = מתיקות רוחנית שתלווה את מעשינו בבחינת "לחזות בנועם ה'" (תהילים כז, ד), כך שיצליחו ויכוננו מעשינו = "ומעשה ידינו כוננה עלינו".

אם מעשינו הראשונים לא הצליחו, אל ייאוש. נתפלל שוב לקב"ה שמעשינו יצליחו בעתיד, בבחינת סוף הפסוק: "ומעשה ידינו כוננהו", בעתיד.

רבנו אוה"ח הק' מסביר מדוע היה צורך בברכת "ויהי נועם…" בהשתתפות משה ואהרון ולא הסתפקו בברכת כוהנים ע"י אהרון בלבד? תשובתו לכך היא: "אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפילה הייתה, כדי שתשרה שכינה, והגם שכבר ברכם אהרן, טובים השניים. לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזות בב' בחינות האחים כהונה ולויה שהם חסד וגבורה" (רבנו אוה"ח ט כג). כלומר, שהגבורה והחסד יסכימו שתיהן לברכה.

כדוגמא, ניתן לציין את ברכת יצחק אבינו ליעקב אבינו: "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש" (בראשית כז, כח). שגם מידת הגבורה הרמוזה בשם אלוקים, תסכים למידת החסד בברכה ליעקב.

"ויהי ביום השמיני קרא משה".

המספר שמונה והאות חי"ת –

בעולם שמעל הטבע, ותורת הספירות.

האות חי"ת שהיא השמינית בסדר הא"ב, מסמלת את הדברים שמעל הטבע כדברי רבנו בחיי: (ויקרא ט, א) "מצאנו שרוב ענייני המשכן והמקדש  סובבים על חשבון שמונה" כגון  ירידת האש מן השמים ביום השמיני, שמונה בגדים לכהן הגדול, הקרבנות הוכשרו רק לאחר שמונה ימים.

 לבד מעבורות המקדש, המספר שמונה מופיע במצוות כמו ברית מילה, שמונה פתילים שבציצית, נס חנוכה –  שמונה ימים, שמיני עצרת.

 לפי מרן השולחן ערוך, האות חי"ת הנכתבת בספר תורה, מורכבת משני זיני"ן דמויי חרבות הניצבים זה מול זה דבר המבטא מלחמה בין יצר הטוב ליצר הרע.

 לשיטת האר"י הקדוש, האות חי"ת מורכבת מאות ו המסמלת את עולם החומר = כמו בית הבנוי מארבע קירות + קרקע + גג. ואות זי"ן דבר המסמל את עולם הרוח שבחומר, בדומה לשבעת ימי השבוע המורכבים מששת ימי המעשה והשבת הקדושה. השבת דומה לקטר רכבת המושך את קרונות ימי השבוע = "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה".

שם האדם המאופיין מבחינה נומרולוגית קבלית במספר 8, כמו מאיר, שקד, תאיר, נעמי וכו', יהיה נשלט ע"י ספירת הבינה שכאמור היא מעל הטבע, ואמורה להתחבר לספירה השביעית = החסד, העומדת בראש שבע הספירות התחתונות בעולם הטבע, דבר לא נעים, כחיבור אש ומים. מסימבול ה-8 הדומה לשתי קוביות נעולות היושבות אחת על השנייה, אדם כזה יהיה מתמיד, רכושני, קר. ומצד שני יהיה מסוגל לקשר בין החומרי לרוחני. הכול תלוי בך…

"ויהי ביום השמיני": אמר רבי לוי כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער" {מות נדב ואביהו}. (מגילה י).

"אעשה נפלאות"

 לרבנו "אור החיים" הק'

 "המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו".

רבנו החיד"א שהיה תלמידו של רבנו "אור החיים" הקדוש מספר שבזמנו של רבו, היה יהודי עשיר שפגע קשות בכבודו של תלמיד חכם. רבנו אוה"ח הק' ששמע על כך, הלך לאותו תלמיד חכם וביקש ממנו למחול לעשיר. אותו חכם ענה לו שכבר בתום האירוע הוא מחל לו מיד, היות ונאמר בזוהר הקדוש שהשכינה מצטערת על חטאי בני אדם, וכדי שהקב"ה לא יצטער, וימנע חילול ה', מיד מחל לו. החיד"א מספר שרבנו "אור החיים" הקדוש מאוד שמח לשמוע את תשובת החכם ואף הוסיף על כך: "ואפשר שזהו טעם סגולת "המעביר על מידותיו שמעבירים לו על כל פשעיו", כי בזה כביכול שמעביר העוון שלא יהיה צער לשכינה וגורם לה נחת רוח על פי מידותיו, מעבירים לו כל פשעיו שלא יהיה צער לשכינה מסיבת עוונותיו, וזוהי "מדה כנגד מדה". (החיד"א, בספרו "דבש לפי").

"אעשה נפלאות"

לחיד"א – רבנו חיים דוד יוסף אזולאי זיע"א

שיום פטירתו חל – יא אדר תקס"ו {1806}.

גאון הגאונים החיד"א, חיבר כמאה ספרים. ספריו הרבים עסקו בכל מקצועות התורה: נ"ך, הלכה, מוסר דרש, קבלה, פלפול על התלמוד הבבלי והירושלמי, רמב"ם, שו"ע, ראשונים ואחרונים, תפילות וכו'. להלן מספר דוגמאות: "שם הגדולים", אהבת דוד, "אהל יוסף", "ברית מנוחה", ברית עולם", ברכי יוסף", "גאולת עולם", "דבש לפי", "הלכה פסוקה", הדר זקנים", "זכות אבות", "טבור הארץ", "טוב עין", "יוסף תהילות", כיכר לאדן" וכו'. את ספרו הראשון 'שער ראשון', כתב בהיותו בן שבע עשרה בלבד, ועליו קיבל הסכמות מחכמי ירושלים.

ספריו ופסיקותיו התקבלו בתפוצות ישראל, ועליו נאמר: "מיוסף {מרן רבי יוסף קארו} ועד יוסף – לא קם כיוסף". רבי עובדיה סומך  מבגדד, כתב בספרו "זבחי צדק": "כל מנהגי בבל והוראתם, מיוסדים ע"פ  מרן הרב חיד"א, שכך שמענו מפי מו"ר הגאון רבי משה חיים זצ"ל, זקנו של ה"בן איש חי". וכן בשאר התפוצות.

זה לא פלא שהרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה שביסס ועיגן את פסיקת ההלכה ע"פ הבן איש חי, זכה להיטמן על ידו בהר המנוחות, והוא גם האיש שהיה מופקד על העלאת עצמותיו של החיד"א לא"י, מליוורנו שבאיטליה.

אביו של החיד"א הוא הרה"ג המקובל רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי שעלה מהעיר פאס שבמרוקו לירושלים. החיד"א הוא נינו של בעל 'חסד לאברהם', המקובל הרה"ג רבי אברהם אזולאי ע"ה, שגם הוא עלה מפאס לחברון.

החיד"א למד תורה אצל רבנו יונה נבון ע"ה בו הוא ראה כרבו המובהק, הוא למד גם אצל הרש"ש – ראש ישיבת בית אל, וכן אצל רבנו "אור החיים" הק' בהיותו בן שמונה עשרה, ועליו הוא כותב: "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר…" ('שם הגדולים' בערך 'אור החיים').

בספריו, החיד"א מצטט שמועות רבות מפי רבנו. כדוגמא, נציין את דברי קדשו על רבנו 'אור החיים' הק' שנהג לצום  בתענית אסתר ג' ימים, כמסופר במגילת אסתר, וכך דברי קדשו: "ואני ראיתי לרב המופלא, חסידא קדישא כמה"ר חיים בן עטר זלה"ה שהתענה ג' ימים רצופים קודם הפורים, לילה ויום" ('ככר לאדן' דף קכ"ב, ו'כסא רחמים' דף נ"ו).

רבנו החיד"א זכה לקבל ברכה מרבנו "אור החיים" הק' – שיהיה לו כח קדושה כשל כהן.

כשהיה בליוורנו, באו לפניו זוג לדין תורה, כאשר הבעל ביקש לגרש את אשתו בטענה שהיא נסתרה עם אדם אחר, ואילו האשה טענה שלא היו דברים מעולם. לאחר בדיקת הדברים, החיד"א הגיע למסקנה שהבעל צודק, ופסק שיש לגרשה. חברי בית הדין התפלאו איך הרב מגיע למסקנה ללא עדים וללא התראה.

החיד"א נזכר בברכת רבו רבנו "אור החיים" הק', שיהיה לו כוח קדושה כמו כהן, וביקש להוציא ספר תורה בו קרא בפרשת סוטה בטעמים כמו כהן.

בתום הקריאה, האשה פנתה ללכת, ואז החלה לזעוק מתוך כאבים כמו שכתוב בפרשת סוטה. מאז כולם ידעו על קדושתו, והפכו את המקום למקום מקודש אליו הגיעו לתפילות ובקשות

לע"נ: הצדיקים והצדיקות: מו"ר אבי הרב יוסף בר עליה ע"ה. הרב הכולל סבי חכם אברהם בר אסתר ע"ה. המלוב"ן זקני הרב מסעוד אסולין ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת קנדוב ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר