אנוסים בדין האינקויזיציה-חיים ביינארט – נידונים לאחר מותם
גם משפטו של מי שנידון לאחר מותו נפתח בהודעת התובע ובהזמנת היורשים להופעה לפני בית־הדין לשם הגנה על קרובם הנפטר. גם במקרה זה ניתן מועד של 30 יום, ועם תום תקופת־החסד הגיש התובע את תביעתו והציג את עדיו בהתאם לסדר הקבוע. ולאחר שהוגשה התביעה ניתן מועד נוסף (של 15 יום או של 30 יום), והיורשים הואשמו במרדנות. אם לא הופיעו הוכרזו בתום המועד מורדים, וגם דינם יצא כדין מורדים בכנסיה ובמלכות, ועל רכושם נצטוה שיהא מוחרם. המשפט נוהל לפי קו התביעה בלבד. אם היו לנפטר יורשים שדאגו לשמו שכרו להם מערכת־סניגוריה שניתנה מטעם בית־הדין.
פרשה זו של נתבעים לדין שנידונו לאחד שנפטרו מן העולם היא מיוחדת במינה, על שום מספרם הרב של נידונים אלה בתקופת־פעולתה הראשונה של האינקויזיציה בסיאודד ריאל. בין נתבעים אלה נמצא באותו זמן דק אחד שיצא זכאי מלפני הדין, וזאת כנראה על שום קשרי־המשפחה של חתנו חואן די הארו, נוצרי ממוצא נוצרי גמור.״ משפט זה אין לו רע בתקיפה שאנו עומדים בה. אמנם, קובעות הוראות ,1498 שאין לערוף משפט נגד נפטרים כשאין להוכיח את אשמתם. אך הוראה זו היא בלתי־מובנת, שכן מה צורך להורות בענין זה, ואולי היו מקרים שנפטרים־אנוסים נידונו ללא יסוד כלשהו? אין לשכוח שפגיעתה של האינקויזיציה ביחס לנפטרים היתה בראש וראשונה בצאצאיהם של הנידונים הללו, ומהם ודאי רבים שהיו נוצרים נאמנים ומסורים לנצרות. הללו נתרוששו ומטה־לחמם אבד להם. מן הבנים נשללה הזכות לתפוס משרות ציבוריות לשני דורות, ועל בנות הוטלו הגבלות לדור אחד מלאחר פטירתו של הנאשם.
נמצא שבמהותה לא הבדילה הפרוצידורה המשפטית של האינקויזיציה בין סוגיהם של נידונים. היא רק הוסיפה פרטים לשם הוכחת צדקת האמצעים שנקטה. פרטים אלה, מהם עקרוניים, מוכיחים על הבדלים בין נידונים לנידונים עד לשלב מסוים בפרוצידורה-בשפיטה ממש, ובהוצאה לפועל של פסק־הדין. עתה נבחן את היסודות שעליהם נבנה המשפט ונראה כיצד קבעה האינקויזיציה את דרכה במשפטיה נגד האנוסים.
ג. העדות והעדים
לעדות נועד החלק החשוב ביותר במשפט האינקויזיציה. העדות איפשרה להלכה ולמעשה (להוציא את הוידוי, והוא כעדות – אם נזכרים בו שותפים לקיום מצוות) את פתיחת הפרוצידורה המשפטית ואת עבודת בית־דינה של האינקויזיציה. בלא עדים הבינה האינקויזיציה שפעולתה לא תוכל להתקיים, ולכן נקטה כל הדרכים להגנה על עדיה. היא שמרה על סודיות זהותם של אלה שהעידו למענה והסתירה כל פרט שהיה בו כדי לרמוז מי היו עדיה. בצדק העיר לי, שצד זה בפעולתה של האינקויזיציה הוא הנודע ביותר לגנאי. אלא שסיבתה של סודיות זו מובנת היא וברורה: כיצד תפעל האינקויזיציה בהעדרם של עדים־מודיעים ? לא האינקויזיציה הלאומית־הספרדית המציאה שיטה זו, היא קיבלה אותה מן האינקויזיציה האפיפיורית שקדמה לה בימי־הבינים. מאידך גיסא, השיטה להסתיר את זהות העדים הייתה קיימת ונהוגה בכלל, והיא בבחינת שיטה בבתי־הדין החילוניים בספרד ובצרפת החל במאה הי״ג. ההכרח להסתיר את זהותם נבע, כפי שנראה, מן הסכנה שריחפה על ראשי העדים להיענש על־ידי בני־המשפחה, קרוביהם וידידיהם של הנתבעים לדין. לפי בקשת האינקויזיטורים ציוה עוד אינונקטיוס הרביעי על שמירה קפדנית של סודיות שמות העדים.
לסודיות זהות העדים נמצאו מתנגדים, אלא שהויכוח על שמירת סודיות זו, או אי־שמירתה, מעולם לא יצא מתחום הדיון ולא נכנס לתחום הקיום הממשי. אבל בשנת 1298 ציוה בוניפציוס השמיני לגלות את שמות העדים כל עוד אין צפויה להם סכנה. לדעת לי נהגו כך בקסטיליה, והפרסום של העדויות שהורו עליו במשפטו של סנצ׳ו די סיאודד ב־7 בינואר 1484 הוא פרסום שמות העדים. הוא הסתמך גם על הודאות נובמבר 1484, שציותה עליהן הסופרימה, שפרסום שמות העדים רשות היא. ייתכן שסמיכות התאריכים בין נובמבר 1484 (ההוראות) לינואר 1485 (הפרסום), והדיון החוזר בנושא זה בהוראות הסופרימה, הם שהטעו אותו. לא מצאנו בשום משפט־אינקויזיציה כל רמז לפרסום שמות עדים, לא כל־שכן במשפטם של סנצ׳ו די סיאודד ומרי דיאס אשתו-המשפט הראשון שבו פתח בית־ הדין בסיאודד ריאל את פעולתו. זאת ועוד. רק במשפטים שהיתה בהם מערכת־סניגוריה, כלומר משפטים של נידונים בפניהם, נתפרסם תוכן העדויות מתוך העלמה מוחלטת של התנאים והנסיבות שהיה בהם כדי לסייע לנאשם לזהות את אלה שהעידו נגדו. תוכן העדויות נמסר לסניגוריה כדי שזו תבנה את קו־הגנתה. במשפט שאין בו מערכת־סניגוריה פירושה של הודעת בית־הדין על פרסום העדויות אינו אלא סיום של שלב מסוים בפרוצידורה המשפטית. עוד יש להוסיף ולהדגיש, כי מתוך בדיקת הוראות הסופרימה אין אנו למדים שזו תשאיר ענין כה מכריע במהלך המשפט, פרסום שמות העדים, להכרעתו של כל אינקויזיטור, ויהא המאומן ביותר בפעולתו והנאמן ביותר בדרכו. הרשימות הארוכות של שמות אנשים שהם שונאים לנאשם, רשימות שנעשו מתוך נסיון לבטל את עדותם, מראות כמה נרחבת היתה מסגרת
החיפושים מצד הסניגוריה כדי למצוא עילה כלשהי לביטול עדויות. בשיטת פרסום שמות העדים כאילו ניתן המפתח עצמו לביטול העדות לידי הסניגוריה, כדי שזו תוכיח שנאה וקנאה מצד העדים לנאשם וכך תהרוס את כל בנינה של התביעה. הסתרת זהותם של העדים היא שהשמיטה למעשה את הקרקע מתחת רגליו של הנאשם. הוא אמנם ידע במה הוא נאשם, אלא שהוא עמד תוהה, אף אם אמת בפי התביעה, מי היו אלה שהסגירוהו לידי האינקויזיציה. חוסר־ידיעה זה הוא שהכביד ביותר על הנאשם, והוא אנוס היה לחפש בכל הכיוונים האפשריים אחרי מסגיריו־עדיו, ולעתים היה כמגשש באפלה. בחיפושים אלה ובהזכרת שמות העלו הנאשם ומשפחתו פרשיות מעניינות ביותר של יחסי־אנוש, דרכי־קיום ואורח־חיים בעיירה קטנה, שיחסי שכנים והסתכלותם קבעו לעתים קרובות את גורלו של אדם לחיים או למוות. זהו ערכן המיוחד של הרשימות הארוכות של שמות, שלעתים נוטריון בית־הדין עצמו מחק אותן מתיק הנאשם תוך ציון שאינן נוגעות לענין. אמנם אינן נוגעות למשפטו של הנאשם, אלא שהן מאלפות לגבי מעמדו של הנאשם במקום־ מושבו ומקומו בסביבתו שלו.
מן הדין שנצביע כאן על קושי גדול וחמור לדעתנו, מבחינת מתן דין צדק, שנבע מסודיות זהותם של העדים. לא ייתכן שהסופרימה לא נתנה דעתה לענין זה, והוא האפשרות שעדי־תביעה יוזמנו על־ידי הסניגוריה להעיד מטעמה לטובתו של הנתבע לדין. ואמנם מצאנו שאכן קרה כדבר הזה, שעדי־תביעה הוזמנו על־ידי הסניגוריה במשפט מאיור גונסאליס, אשת פרו נוניס פראנקו, בלי שהמשפחה תעלה על הדעת כלל את האפשרות שהעד העיד מטעם התביעה. סודיות זהותו של העד היא שחייבה את בית־הדין להסכים לכך שהללו יוזמנו להעיד על־פי השאלון שהסניגוריה הגישה. אין ספק שעדים מסוג זה הודרכו על־ידי שופטי האינקויזיציה או התביעה להשיב באי־ידיעה על שאלון הסניגוריה. מצב זה יש בו כדי להביא ad absurdum את כל שיטת סודיות זהותו של העד, שהרי לא יעלה על הדעת כלל שאותו עד יעיד גם מטעם התביעה וגם מטעם ההגנה. נראה שסודיות זהות העדים היתה עקרון בעיני האינקויזיציה. עקרון שנעשה שיטה שאין להרהר אחריה, והאינקויזיציה מרצונה שלה הביאה לידי התעלמותה מעקרונות משפטיים שאין לעבוד עליהם. שיטה זו נעשתה ביודעין, שאם האינקויזיציה הלאומית־הספרדית רצתה להצליח במשימתה היה עליה לשמור על זהות עדיה, ויהי מה. שהרי ברור, כי אף חסרי־היכולת שבנתבעים לדין, קרוביהם יעשו כל שביכלתם כדי להיפרע מאלה שהביאו חורבן על קרובם ובן משפחתם. בסופו של דבר לא נפתרה השאלה כלל בכל תולדות ימיה של האינקויזיציה.