קהילה קרועה – ירון צור

מוטציה קולוניאליתקהילה קרועה

יהודי מרוקו הקדימו את המוסלמים מבחינת השפעת העקרונות הלאומיים על זהותם העצמית, משום שהם הקדימו לקבל יסודות של חינוך מודרני חילוני המושפע מן הלאומיות. התהליך החל אצלם בצפון מרוקו, בתטואן ובטנג׳יר, שם נפתחו בתי־הספר הראשונים של כי״ח במרוקו(1881,1862). אולם כי״ח ־א חינכה לאקולטורציה בתרבות הרוב המקומי הערבי, כמתחייב מן המודל הרפורמיסטי המערבי; היא חינכה להתערות בתרבות צרפת. היא גם לא עודדה את המתמערבים הצעירים לחתור לאמנציפציה ולאינטגרציה בחברת הרוב המוסלמית, שנתפשה במושגים מערביים כמפגרת, עריצה ומדכאת. במילים אחרות, יהודי צרפת פתחו במפעל תרבותי שהרחיק את חניכיהם היהודים המרוקנים מדפוס הזהות המסורתי, אך היחסים שהם ביקשו לרקום בין חניכיהם לחברת הרוב שבה חיו ולתרבותה היו למעשה הפוכים מאלה המתחייבים מן הדגם שלאורו צעדו הם עצמם. מדיניות זו היתה, כמובן, פועל יוצא של לאומיותם הצרפתית והזדהותם עם מפעל ההתפשטות הקולוניאלית של מולדתם. מנקודת מבטם הם ביקשו להיטיב בעת ובעונה אחת הן עם אחיהם לקהילייה הדתית הישנה והן עם אומתם החדשה.

דרכם של יהודי צרפת בהכוונת ההתפתחות התרבותית והלאומית של יהודי צפון אפריקה, ויהודי מרוקו בכללם, היתה אפוא שונה באופן מהותי מזו שהלכו בה בארצם שלהם. הדבר בא לביטוי בצורה הבוטה ביותר באלג׳יריה. כיבוש אלג׳יריה על־ידי הצרפתים תחילתו בשנת 1830, וזמן קצר לאחר מכן החלה ההנהגה היהודית בצרפת לפתח מדיניות שמטרתה היתה להעביר את יהודי הנחלה הקולוניאלית במסלול שינוי לאומי דומה לזה שעברו יהודי המטרופולין, כולל מתן אזרחות צרפתית – כל זאת מבלי להתחשב ברקע התרבותי וההיסטורי השונה של שתי התפוצות. המאורע המכריע בהתפתחות זו התרחש בשנת 1870. :אותה שנה הצליחה העילית הפוליטית של יהודי צרפת לכפות אזרחות צרפתית מלאה על יהודי אלג׳יריה. אנו רשאים להשתמש בעניין זה במונח ״כפייה״, מכיוון ששנים ספורות בלבד לפני כן ניתנה הן ליהודים והן למוסלמים באלג׳יריה האפשרות לבקש אזרחות צרפתית, ורק מעטים ניצלו אפשרות זו. כך אירע שמכוח צו, אשר נקרא על־שם שר המשפטים היהודי אדולף כרמייה, ניטל מן היהודים מעמדם המשפטי והאזרחי הקודם, הילידי, והם נעשו לבעלי מעמד אירופי. התמורה החוקית, שהיתה מלווה בכניסה לבתי־הספר שהיו מיועדים למתיישבים, בגיוס לצבא וכו', היתה מעין שחזור של תהליך האמנציפציה והאקולטורציה של יהודי המטרופולין, ועתידה היתה, על־פי תפישתם של יהודי צרפת, להפוך את יהודי אלג׳יריה לבני דמותם ממש.

גרסה מערבית אחת של זהות יהודית השתלטה אפוא על מיעוט יהודי צפון אפריקני, ועתידה היתה לעצב את גורלו מכאן ואילך. מקרה אלג׳יריה היה קיצוני, אך בכל התפוצות שאליהן חדרה ההשפעה היהודית הצרפתית באמצעות רשה כי״ח היו השלכותיה דומות. לא זו בלבד שממציאי הזהות היהודית הצרפתיה במאה התשע־עשרה יצרו זהות מודרנית ליהודי מולדתם שלהם, הם אף החדירו את יסודות תפישתם העצמית לפזורה היהודית והצליחו לכונן מרחב תרבותי יהודי צרפתי שלם בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, שגבולותיו הקבילו פחות או יותר לאזורי ההשפעה וההתפשטות של צרפת הקולוניאלית.

אף שכל הזהויות היהודיות המודרניות מבוססות על מידה זו או אחרת של המצאה ודמיון, העילית היהודית הצרפתית במאה התשע־עשרה היתה מן היצירתיות ביותר, ובסיוע הקולוניאליזם הצרפתי היא היתה גם מן המשפיעות ביותר על עתיד המיעוטים היהודיים הרחק מעבר לגבולות צרפת. עם זאת ה״צרפות״ המלא של יהודי אלג׳יריה – הכנסתם לגוף האזרחים ולא רק לחוג ההשפעה הצרפתית התרבותית – לא אפיין את הפוליטיקה הבין־תפוצתית של העילית היהודית הצרפתית. בכל מקום רצו אנשיה לעודד פרו־צרפתיות, אך במקביל שמחו להפיץ את דגם הרפורמיזם שלהם, שעודד השתלבות בתנועה הלאומית המקומית. רק בצפון אפריקה הושקעו כל מאמציהם לפני מלחמת־העולם השנייה למנוע פנייה של הנוער היהודי לכיוונים שונים מזה של הנאמנות הפוליטית לצרפת.

בעיני השלטונות הקולוניאליים

במרוקו הטרום־קולוניאלית, ארצו של הסולטאן, יכולים היו ראשי כי׳׳ח לפתוח במפעל תרבותי־לאומי, אך ודאי שלא יכלו להשלימו במתן אזרחות צרפתית. ראשוני המתמערבים היהודים יכולים היו מכל מקום, לזהות את עצמם עם המעצמות הקולוניאליות ולקוות להיעשות לצרפתים או לספרדים אם מעצמות אירופיות אלו יאפשרו להם לא רק להיות שותפים לתרבויותיהן הלאומיות אלא גם להסתפח לגוף אזרחיהן. המעצמות מצדן היו עסוקות באותה תקופה בהעמקת חדירתן למרוקו ובהגברת השפעתן. הן לא נטו להעניק אזרחות, אך העניקו בקלות יחסית חסות קונסולרית, שהיתה מצרך מבוקש לא רק בקרב היהודים אלא גם בקרב המוסלמים. החסות פוררה את הזיקה הפוליטית המקורית למח׳זן ופגעה ביסודות הזהות המסורתית. ואכן, המרת שלטון הסולטאן, מייצג האסלאם, בחסות הקונסולים, פטרונים נוצרים, התנסחה אצל הסולטאן, העלמאא (חכמי הדת המוסלמים), והחברה המקומית בכללותה במונחים של מרד בלתי נסבל בעקרונות הדת. הד׳ימים שהלכו בדרך זו נתפשו כחצופים ומרימי ראש, והמוסלמים – כמינים.

אלא שהחסות הקונסולרית היתה תופעה מוגבלת למדי מבחינה חברתית, ורק מספר קטן יחסית של יהודים ומוסלמים, רובם אמידים ובעלי קשרים, יכולים היו לזכות בה. הסולטאן ידע לנצל את ההתגוששות הפנימית בין המעצמות כדי לעצור את התרחבותה. שעת המבחן לכוונות הצרפתים, אם להעמיק את התפוררות הזהות המסורתית או לעוצרה, הגיעה עם הכיבוש.

במה שקשור ליהודים, הפן המשמעותי ביותר של המדיניות הצרפתית נגע לתמורה התרבותית שהיא איפשרה, באמצעות מתן ההיתר לכי״ח להתפשט ׳בסבסוד רשת החינוך שלה. אן מעבר לכך מדיניות האדמיניסטרציה הקולוניאלית היתה שונה. בהיסטוריה של מרוקו נקבע מקומו של הנציב הצרפתי הראשון, הגנרל ליוטה, כמעצב יסודותיה של מרוקו הקולוניאלית. ליוטה גרס כמובן שליטה צרפתית מרבית על הארץ, אך סבר כי צרפת תיטיב להשיג מטרה זו אם לא תערער את יסודות החברה המקומית, ערכיה ומוסדותיה, כפי שעשתה למשל באלג׳יריה – אלא תשמר אותם ותניח להם להמשיך למלא תפקיד בחיי ־אוכלוסייה הילידה. הוא האמין שיהיה ביכולתה של צרפת לבסס את שלטונה הקולוניאלי במרוקו אם תכבד את מסורות העבר ותקפיד על שמירת הגבולות של ההייררכיות ה״טבעיות״ בין אירופים לילידים ובין הילידים לבין עצמם. מחזונו של ליוטה נגזרו בין היתר אושיות המדיניות של הפרוטקטוראט כלפי היהודים. בני המיעוט היהודי נתפשו בעיניו כיסוד מיסודותיה של ־אוכלוסייה הילידה שמקומם בסדר החברתי המסורתי של מרוקו לא אמור היה לעבור זעזועים. זהו מקור ההמשכיות במעמד החסות של היהודים. מעמדם של היהודים כילידים וכבני מיעוט דתי היה מוחשי ויומיומי. הוא לא אפשר טעויות רבות ותמך מבחינה זו בזהות המסורתית. בהסתמך על חוזה פאס(1912), שקבע את התנאים לכינון הפרוטקטוראט הצרפתי, נשמרו זיקתם האישית לסולטאן וכפיפותם למערכת המנהל והמשפט של המח׳זן. היהודים המשיכו להידרש לבתי־המשפט המקומיים של הח׳ליפות והפאשות. בתי־הדין של המח׳זן לקו בשחיתות, שממנה סבלה כל האוכלוסייה הילידה, אך בני החסות עלולים היו לסבול מעוולותיהם יותר מן האחרים; ההלכה המוסלמית והמנהג המקומי גרסו שגם אם יש להעניק לבני החסות דין צדק אין לנקוט כלפיהם הליכי משפט זה־ם לאלו הנהוגים לגבי מוסלמי מאמין. הפליה אימננטית זו, פרי האופי הדתי המסורתי של מערכת השלטון של המח׳זן הפכה, כפי שנראה בהמשך, לאחד ממוקדי המערכה של המתמערבים המקומיים והארגונים היהודיים הזרים לשיפור מעמדם של יהודי מרוקו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר