התרבות הערבית־היהודית בספרד הנוצרית-יום טוב עסיס

בוולנסיה, היחידה המדינית השלישית בכתר ארגוניה, לצד אראגון וקטלוניה, היה רוב מוסלמי זמן רב לאחר כיבושה בידי ג׳איימי הראשון, בשנים 1245-1238, ועד 1283 היו בה פקידי שלטון יהודים. מטבע הדברים חלו באוכלוסייה המוסלמית במלכות ולנסיה תמורות מרחיקות לכת בתחומי התרבות, השפה, המשפט והמנהל משעברה משלטון מוסלמי, שעמו הזדהתה, לשלטון נוצרי, שייצג חוקים, שפה, דת ושיטת ממשל שהיו זרים לה. במאה השלוש עשרה – הארבע עשרה הייתה שפת המוסלמים ערבית, ונראה שהם התחילו להשתמש בהדרגה ברומנסה מבלי לנטוש את הערבית. בנסיבות אלה לא הייתה לשליטתם של יהודי ולנסיה בשפה הערבית אותה החשיבות כבאזורים אחרים, שבהם היו לנושאי דגל השפה. עם זאת, שלא כמו המוסלמים, שדבקו בשפה הערבית, בהיותם הרוב באוכלוסייה עשרות שנים לאחר הכיבוש, משכילים יהודים היו בקיאים גם בערבית וגם בקטלאנית. יהודים אלה שימשו בקנצלריה של ג׳איימי הראשון, המוסד שבו נכתבו מסמכי השלטון. בימי הכיבוש ניסחו יהודים את חוזי הכניעה של הערים בערבית ולטינית. והם גם עסקו לרוב, אך לא תמיד, בעריכת תעודות בערבית עבור האוכלוסייה המוסלמית בוולנסיה. משפחת מנשה מוולנסיה סיפקה למלכות סופרים בערבית. שמואל מנשה נתמנה בשנת 1279 למזכיר ראשי לערבית, ואחיו יהודה מילא את מקומו בשעת הצורך. אברהם אלבחבחי, ששימש המתורגמן לערבית של הבאיילי של אלצ׳י שבמלכות ולנסיה, ניסח בשנת 1314 מסמך בערבית שעסק בסיכומים משפטיים בין הקהילה המוסלמית בעיר לבין גובה המם מהאוכלוסייה המוסלמית מטעם המלכות. מלבד העדות המעניינת על יהודי שהיה בקיא בערבית במחצית הראשונה של המאה הארבע עשרה, ושפעל בשירות המלכות, ראוי לציין שהמסמך, שנועד לציבור מוסלמי, נכתב באותיות עברית, כלומר בערבית־יהודית.

השתלטות המואחדון על אלאנדלום בשנת 1148, לאחר שחצו את מצרי גיברלטר כדי לסייע למוסלמים בספרד במלחמתם בנוצרים מהצפון, המיטה חורבן על קהילות ישראל בדרום חצי האי האיברי. המואחדון רדפו כל מי שלא הלכו בדרכם, ובייחוד נוצרים ויהודים; יהודים רבים מתו עקב גזרותיהם, אחרים אולצו להמיר את דתם, והנותרים ברחו, רובם אל הממלכות ההיספניות ובראשן קסטיליה, ומיעוטם למקומות אחרים. אברהם אבן עזרא היה חריג, שכן הוא עזב את ארץ מולדתו ויצא לנדודיו הארוכים בארצות אירופה הנוצרית זמן קצר לפני שהחלו המואחדון להטיל את גזרותיהם. הפליטים היהודים מאלאנדלוס שהתיישבו בממלכות ההיספניות חיזקו מאוד את התרבות הערבית־היהודית שהייתה קיימת בספרד הנוצרית. כבר בימי פלישת המראבטון עברו לצפון יהודים רבים, כגון רבים מבני משפחתו של משה אבן עזרא, וקידמו את התהליך הזה.

חייו ומפעלו התרבותי של אברהם אבן דאוד במאה השתים עשרה ממחישים היטב את ההתפתחויות שחלו בעקבות גזרות המואחדון. הוא למד בישיבתו של דודו ברוך אבן אלבליה בקורדובה, אך ידיעותינו על לימודיו ועל הישגיו בקורדובה דלות. ערבית הייתה כמובן שפת האם שלו, והוא המשיך להשתמש בה כל ימי חייו. בהיותו חניך התרבות היהודית האנדלוסית היה בקי בכל תחומי הידע שנכללו בתכנית הלימוד שלה. הוא היה הראשון שניסה לפרש את היהדות בראי הפילוסופיה של אריסטו כפי שנלמדה בפירושיו של אבן סינא. את ספרו הפילוסופי ׳אלעקידה אלרפיעה׳ חיבר, ככל הוגי הדעות היהודים בעולם האסלאם, בערבית־יהודית, אך הספר ידוע לנו אך ורק בתרגומו העברי, ׳האמונה הרמה׳. אבן דאוד היה מגדולי הפליטים המשכילים מהדרום שברחו מחרב המואחדון ומצאו מקלט בקסטיליה. מרי־תרז ד׳אלוורני זיהתה את המתרגם Avendaut עם אברהם אבן דאוד.

כיבושי פרננדו השלישי במאה השלוש עשרה כמעט הכפילו את שטח כתר קסטיליה, הוסיפו על הכיבושים שקדמו להם אוכלוסייה מוסלמית וארכיטקטורה אנדלוסית, וחיזקו את הלשון הערבית בממלכה. השפעת השפה הערבית על הקסטיליאנית ועל השירה הספרדית והפרובנסלית ברורה אך מורכבת. היסוד החשוב ביותר בשפה הקסטיליאנית אחרי היסוד הלטיני הוא היסוד הערבי, ואלפי מילים בקסטיליאנית מקורן בערבית, למרות היעלמות המשכילים המוסלמים. העילית האינטלקטואלית האנדלוסית נטשה את האזורים הכבושים, עברה לגרנדה או צפון אפריקה, וגרמה לשקיעת התרבות הערבית בקרב האוכלוסייה המוסלמית, המודיג׳ארית. כאמור ידיעת השפה הערבית בקרב המוסלמים בקסטיליה במאה הארבע עשרה – החמש עשרה הייתה חלשה מאוד עד אפסית, אך היהודים מילאו את החלל הריק. מוסלמים ויהודים דוברי ערבית שחיו בקסטיליה במאה השלוש עשרה השפיעו עמוקות על תופעת הסגנון המודיג׳ארי באמנות, בארכיטקטורה ובאפנה. אף בענייני לשון הייתה להם השפעה, בין היתר על צמיחת האלג׳מיאדו(aljamiado), היינו כתיבת שפות חצי האי האיברי באותיות עבריות (או ערביות במקרה של המוסלמים). בכתיבת תרגומים מערבית לקסטיליאנית עמד לנגד עיני העוסקים במלאכה, שרובם היו יהודים ולא מוסלמים, דגם הסגנון הערבי ולא הדגם שמצפון לפירינאים. כאמור המשכילים המוסלמים לא ניאותו לחיות בשלטון נוצרי. הפערים בין המוסלמים ליהודים בכתר קסטיליה היו עצומים מבחינה כלכלית, תרבותית ומדינית. במקומות רבים מוסלמים שהשתייכו למעמד העליון, הן מבחינת עושרם והן מבחינת השכלתם, בחרו לנטוש את עירם הכבושה. בכירי ההנהגה התקשו להסתגל לשינוי במעמדם, משליטים לנשלטים, אף על פי שהכובשים הנוצרים בדרך כלל עשו מאמצים להגן על המוסלמים ולהיטיב עמם.